הזקן בסוודר האדום יושב לבד במסעדה הסואנת, מביט בדלת כאילו מישהו חשוב מאחר, אבל המלצר לוחש שהוא מגיע כך כל יום ראשון כבר שלוש שנים

הזקן בסוודר האדום ישב לבד במסעדה ההומה, מביט בדלת כאילו מישהו חשוב מאחר, אך המלצר לוחש שעל זה הוא מגיע כל יום ראשון כבר שלוש שנים.

אמה שמעה זאת כי המלצר דיבר בקול רם מעט מדי. היא הסתובבה. גבו של הזקן היה מעט כפוף, שערו הכסוף מסודר בקפידה, על הכיסא הריק מולו נחה שוקת קטנה של חרצוני לבן. עיניו לא חדלו לקפוץ לכניסה בכל פעם שהפעמונים מעל הדלת צלצלו.

בנה שלה, דניאל, ישב מולה כפוף כולה מול הטלפון, בהונותיו רקדו על המסך. כמעט לא שוחחו מאז שהזמינו. בכל פעם שאמה ניסתה לומר משהו, מבטו חזר לריבוע הזוהר.

"אמא, תירגעי," מלמל דניאל מבלי להרים את מבטו. "אני רק כותב הודעה."

אמה חייכה בכוח, אך עיניה שוב נדדו אל הזקן. המלצר הביא לו קומקום תה ושתי כוסות. שתיים. הזקן הנהן, ושפתיו רפרפו במשהו שדמה לאיזו הודיה מעורבת בכאב.

"האם הוא תמיד מזמין שתי כוסות?" שאלה אמה כששוב עבר המלצר ליד שולחנם.

הצעיר נשף אוויר. "כל יום ראשון בשעה שתיים. תמיד אותו שולחן. תמיד שתי כוסות. הוא אומר שהבת שלו מגיעה."

"האם היא מגיעה?"

המלצר היסס, ואז נער בראשו. "פעם אחת לא. בהתחלה חשבנו אולי היא פשוט מאחרת. ואז… לא יודעת. הפסקנו לשאול."

אמה הביט שוב. הזקן סידר את החרצונים, הסדיר את גבעוליהם, ישר את המזלג והסכין לפני הכיסא הריק, אחר כך ליטף את סוודרו כאילו מתכונן לפגישה מיוחדת.

חזה אמה התכווץ. היא חשבה על ההודעות שלא השיבה להן מאמה במהלך השבוע. שיחת טלפון שלא נענתה תחת השם "אמא" מאתמול. היא הייתה עייפה אחרי העבודה, אמרה לעצמה שתקרא מאוחר יותר.

"דניאל," אמרה אמה בשקט. "תוכל לשים את הטלפון בצד קצת?"

הוא גלגל עיניים, אבל משהו בקולה גרם לו להרים מבט. היא היטה את ראשה לעבר הזקן. "אתה רואה אותו?"

דניאל משך בכתפיו. "כן. אז?"

"הוא מחכה לבתו."

"זה… עצוב, כנראה." הוא חזר להסתכל במסך.

הפעמונים מעל הדלת צלצלו שוב. ראשו של הזקן הונף במהירות. אישה צעירה עם עגלה נכנסה, הסתכלה סביב, ואז הלכה לשולחן ליד החלון. חיוך התקווה של הזקן דעך, אך נשאר זקוף כאילו לא רצה שיתפס בשקיעה כאשר האדם הנכון יגיע.

הדקות התארכו. הצלחות התנגשו, אנשים צחקו, סכין וזכוכית נשמעו. הזקן בקושי נגע בתה שלו. שפך קצת לשתי הכוסות, ואז השאיר אחת להתקרר.

אמצע המרק שלה, הטלפון של אמה זז. תמונה מאמה: כיסא זרוע ריק ליד החלון בבית, צעיף חצי סרוג על המשענת. ההודעה כתבה: "מתגעגעת אליך היום. מקווה שאת אוכלת טוב. תתקשרי כשתוכלי. אין לחץ. אוהבת אותך."

כף היד של אמה נעמדה באוויר. גרונה בער. הקולות המסעדה נשמעו כאילו נספגים, מוחלפים ברעש השעון הישן מהבית הילדות שלה, זה שעומד במסדרון ליד חדר אמה.

הפיתול פגע בה כמו טפיחה: איפשהו, אמה שלה עצמה אולי יושבת במטבח שקט, מביטה בדלת, ואומרת לעצמה שבתה פשוט עסוקה.

היא בלעה את הדמעות ועמדה. "אני חוזרת מיד, דניאל."

בלי לתכנן מילים, הלכה לשולחן של הזקן.

"סליחה," אמרה ברוך. "מישהו יושב כאן?" היא הצביעה על הכיסא הריק עם החרצונים.

הוא הביט בה, מופתע. מקרוב, עיניו היו תכלת דהויה, מוקפות באדמומיות. קמטי עורב עמוקים בזוויות.

"בתי," אמר, מתיישר שוב. "היא… היא מגיעה."

אמה הנהנה לאט. "מקווה שהיא תגיע."

שקט יצא ביניהם. שפתיו רעדו. "היא גרה ממש קרוב," הוסיף במהירות, כאילו צריך להגן עליה. "ממש בעיר השנייה. היא עסוקה, כמובן. עבודה חשובה. רופאה."

לב אמה התקשה. "זה נפלא," לחשה.

הוא הביט בכוס הריקה. "לפעמים היא שוכחת זמן. או קוראים לה. מקרים דחופים. את יודעת איך זה." ניסה לחייך. "צעירים. חיים עמוסים."

אמה הרגישה דמעה זולגת. "אפשר לשבת רגע? רק עד שהיא תגיע."

הוא פקח עיניים, מופתע, ואז הנהן. "אם את רוצה."

ישבה, העבירה בעדינות את החרצונים קרוב אליו. "שמי אמה."

"מייקל," ענה. "שמה של בתי הוא אנה."

אמה הקשיבה למייקל מדבר, מתפתל בסיפורים על ילדה שאהבה לצייר סוסים על קיר המטבח, ששרה מדי בקול בכנסייה, שפעם בכי למשך שעה כי דג הזהב שלה מת. ידיו רעדו מעט כשהוא דיבר, כאילו גם הזכרונות הם משהו שביר שיכול להיפלט.

כל כמה משפטים, הוא הביט שוב על הדלת.

באיזשהו שלב, דניאל התקרב, מבולבל וחסר ביטחון. נדד סביב השולחן.

"זה בני, דניאל," אמרה אמה. "תרצה לשבת איתנו, דניאל?"

דניאל הביט בזקן, אחר כך בעיניה הזורחות של אמו, ואז בשקט הוציא כסא.

שתפו לחם, שיחות קטנות, חתיכות מעצמם. מייקל שאל את דניאל על בית הספר, מה הוא אוהב. להפתעתה של אמה, דניאל אכן ענה. אפילו חייך פעם כשהוא התבלבל בשם של משחק וידאו.

הזמן חלף. הפעמונים בדלת צלצלו שוב ושוב, אך כל פעם הקהל שונה.

בשעה שלוש, מייקל הסתכל בשעונו ונער מעט את צווארו.

"צריך להיות שהיא… מאחרת," מלמל. "אני צריך ללכת. לא רוצה להפריע."

"אתה לא מפריע," אמרה אמה מהר. "שמחנו לשבת איתך."

הוא הנהן, קם לאט. "תודה על… שהייתם חברה לאיש זקן. בטוח שהשבוע הבא יהיה שונה."

השאיר את החרצונים על השולחן. אמה התבוננה בו הולך, כתפיו קצת יותר כפופות משהיה בהיכנסו. הפעמונים נשמעו בפעם האחרונה כשהדלת נסגרה מאחוריו.

המלצר התקרב לפנות את השולחן, עיניו לחים. "הייתם האנשים הראשונים שישבו איתו אי פעם," אמר בשקט.

אמה הביט בחרצונים. עלה אחד נפל על השולחן.

בדרך הביתה, במכונית, אמה דיברה סוף סוף. "דניאל, הבט לי משהו."

הוא הרים עיניים מהטלפון. "מה?"

"אל תהיה אף פעם זה שיחכה עם תה קר וכוס נוספת." קולה רעד. "אם לא יכול לבוא, תגיד לי. אם אתה עסוק, פשוט תגיד. אל תיעלם ותגיד לי סיבות."

דניאל הביט בה שנייה ארוכה ואז הנהן. "לא אהיה, אמא." לאחר הפסקה הוסיף, "אפשר מחר לבקר את סבתא? לא ראיתי אותה חודשים."

עיניה של אמה התלוו בדמעות, אך חייכה. "כן. נשמח."

בערב, היא התקשרה אל אמה. הקול המוכר ענה בטלפון אחרי צלצול שני, והבזק אור על פי פי השיחה.

"אמה! רק הרגע חשבתי להתקשר אליך," אמרה אמה. "הבית הרגיש שקט מדי."

אמה סגרה עיניים, מדמיינת מטבח אחר, כיסא ריק אחר, אשה אחרת שעשויה לשבת יום אחד במסעדה עם שתי כוסות תה.

"אני כאן, אמא," לחשה. "אני לא הולכת לשום מקום."

ברחבי העיר, בדירה קטנה, מייקל קיפל בשקט את הסוודר האדום על גב הכיסא, ישר קמטים, והפעיל שעון מעורר בטלפון ליום ראשון הבא בשעה שתיים. עצר, ואז עם אצבע ספקנית שינה את זה לאחת וחצי.

"למקרה," מלמל אל החדר הריק. "אולי בשבוע הבא היא תגיע מוקדם."

בחוץ, אורות העיר נדלקו בזה אחר זה, כמו הבטחות שקטות שמישהו, איפשהו, סוף סוף ייכנס דרך הדלת.