השכנים לחשו שהזקן בחצר השתגע: כל יום הוא שתל במעטה נעליים קטנות וישן ושוחח עם ספסל ריק. הילדים שעברו לידי היו מושכים בשרוול אמהותיהם: «תסתכלי, הוא שוב…», והן היו מפנות מבטן, ממהרות להתרחק. רק ילד אחד תמיד איחר בצעדיו והביט יותר נשמה מהשאר.
לזקן קראו Victor. בחצר הכירוהו מזה שנים: פעם היה מתקן לכל ספסלי הקרשים, עגלות ותינוקות ואופניים. היום כבר כמעט לא שמע בלי מכשיר שמיעה, עבר לאט וחי לבד. כל בוקר הוא יצא לחצר, שם בזהירות נעליים ותיקות של ילדים – קטנטנות, עם אף שחוק – וישב לידה על הספסל.
הוא ניגב את האבק מהנעליים, סידר את השרוכים והחל לדבר. לא בקול רם, אך כאילו מישהו מקשיב:
– היום יש לנו שמש, אתה שומע? – הנהן לאוויר. – אפשר ללכת לנהר… זוכר שפחדת מצפרדעים?
האנשים עברו במהירות. מישהו חייך בקריצה: «הזקן שוב עושה שטויות». אחר לחש: «אמרו שפעם היה לו בן…», אבל אף אחד לא ידע מה באמת קרה. Victor לא דיבר על זה עם אף אחד.
רק הילד מהכניסה השלישית, רזה עם שיער מבולגן, לא יכול כבר לשאת. קוראים לו Leo. הוא עמד על נדנדות, הביט בזקן מדבר לספסל הריק, ולבסוף ניגש.
– עם מי אתה מדבר? – שאל בפשטות.
Victor רעד, הרים עיניים. לא הייתה בהן טירוף – רק עייפות ותקווה מוזרה כלשהי.
– עם חבר, – השיב אחרי רגע. – הרבה זמן לא התראיינו.
Leo ישב על קצה הספסל, רגליו לא הגיעו לקרקע.
– הוא בלתי נראה? – שוחח בלחישה.
Victor חייך קצת.
– לעולם – כן. לי – לא.
מאותו יום Leo התחיל לבוא אל הזקן כמעט בכל ערב. אמו עבדה עד מאוחר, אביו עזב כשהיה בן חמש. בבית כמעט אף אחד לא חיכה לו. בחצר, לעומת זאת, Victor תמיד היה שם.
בהתחלה שוחחו על דברים קטנים, על בית הספר, על איך שהאופניים היו פעם שונים, כבדים עם מסגרות עבות. אחר כך השיחות נעשו עמוקות יותר. והנעליים תמיד עמדו לידה – עדות קטנה.
יום אחד Leo העז לשאול:
– זו נעלי ילדים, נכון? של מי?
Victor שתק זמן מה. סובב את מכשיר השמיעה בידו, כאילו בודק אם עובד.
– של הבן שלי, – אמר. – קוראים לו Daniel.
Leo רעד: זו הפעם הראשונה שהשם של מה שכולם כינו פשוט «מישהו» נשמע.
– איפה הוא עכשיו? – שאל הילד.
Victor הביט בספסל שמולו, זה שתמיד שוחח איתו.
– כאן, – השיב בשקט. – כשאני סוגר עיניים.
המהלך שבר את הלב הגיע כמה ימים אחר כך, כאשר לחצר הגיעה מכונית עם לוגו של פנימיה פרטית. שני אנשים מנומסים הגיעו אל Victor. שעה לאחר מכן ירד עם מזוודה. בידיו היו הנעליים הישנות.
– סבא Victor, לאן? – רץ Leo, תופס אותו בשרוול.
– לשנות חצר, – חייך הזקן חצי בשיתוף. – לשכנים קשה לצפות בשיחות שלי.
Leo הסתובב; ליד פתח הכניסה עמדו מבוגרים, ליחשו, מישהו נשף בהקלה: «סוף סוף לוקחים אותו, הילדים לא יכולים לראות את זה». אז פתאום Leo הבין: אף אחד מלבדו לא רוצה את Victor.
– אל תלכו, – נשף. – הרי… אני בא אליכם.
Victor הניח יד על כתפו.
– אתה לא צריך אותי, Leo. אתה צריך את אבא שלך. ואני… – הזקן לחץ את הנעליים בידיו. – אני צריך את הבן שלי.
ופתאום, מול כולם, הוסיף:
– Daniel לא מת. הוא פשוט לא בא מזמן.
בחצר היה שקט. מישהו התפרץ בתסכול. כולם התרגלו לסיפור «הבן שלו מת», כך היה קל יותר לרחם ולהימנע מלראות. אבל הפעם זה היה אחרת: הבן חי, פשוט שכח.
– חשבתי, שאם אשב את נעליו במעטה כל יום, אולי יבוא יום ויראה שאני עדיין מחכה לו, – אמר Victor. – אבל רואה…
הם הכניסו אותו למכונית. Leo עמד, לא יכול לזוז. המכונית זזה ויצאה לאט מהחצר. ברגע האחרון Victor פתח חלון וקרע:
– Leo! קח את הנעליים!
הילד רץ, הזקן דחף אליו את הנעליים החמימות מהידיים הקטנות.
– אם Daniel יגיע פתאום… תראה לו שאני חיכיתי, – לחש Victor.
המכונית נסעה. בחצר התקבלה שקט מוזר.
בערב אמו של Leo סוף סוף חזרה מוקדם יותר. עייפה, עצבנית. הילד ישב מולו במטבח, הניח את הנעליים על השולחן.
– אמא, – פתח. – אם אני אגודל ואלך, תחכי לי?
היא הביטה בו מופתעת.
– איזו שטויות? כמובן.
Leo בלע דמעות.
– אז… אולי גם את לפעמים רוצה שמישהו יחכה לך? – שאל. – לא רק אני.
היא לא הבינה מיד. אחר כך פתאום בכתה – בשקט, כמעט ללא קול. בפעם הראשונה מזה זמן רב הם דיברו באמת, ולא ביניים.
שבוע לאחר מכן Leo, בידיים רועדות, התקשר למספר שמצא בכיס הנעל. נכתבו שם שלוש מילים ומספר טלפון: «Daniel, בני שלי» והטלפון.
– אהלן? – נשמע קול צעיר בקו.
Leo נשם עמוק.
– שלום. קוראים לי Leo. אני… שכן של אבא שלך. הוא ממש מחכה לך. כל יום היה שם את נעלי הילדים שלך במעטה ומדבר עם ספסל ריק.
בקצה השני שקט. אחר כך נשמע נשימה כבדה.
– בן כמה הוא? – שאל בקול עמום.
– מבוגר, – ענה בכנות Leo. – אבל הוא עוד שומע… כשהקול שלך חזק.
חודש לאחר מכן הגיעה מונית לחצר. יצא גבר גבוה עם מזוודה. עמד זמן רב, מתבונן בספסל הריק ובעקבות נעלי הילדים, שאותם Leo שוב במדויק הניח במעטה.
– זה… פה הוא ישב? – שאל הגבר.
– כן, – הנהן Leo. – ועכשיו הוא בפנימיה. אני יכול להראות.
כשDaniel נכנס לחדר האב, Victor לראשונה חשב שהוא אח הטיפולים. אחר כך הביט בו מקרוב ונשם באטיות:
– אתה… הגעת?
Daniel לא ידע מה לומר. בידיו היו הנעליים הקטנטנות.
– ילד אחד התקשר אליי, – אמר. – אמר שאתם עדיין מחכים להן.
Victor עצם עיניים. הקמטים על פניו נמתחו, כמו ילד ישן.
– אז לא דיברתי לשווא עם הספסל הריק, – לחש. – הוא בכל זאת קרא למישהו.
ובחצר, רחוק מכאן, Leo שוב שם במעטה את נעלי הילדים. הפעם – פשוט כך. כדי שמישהו שיעבור ויראה ויחשוב: על מי בעצמו כבר לא חיכה מזמן, ומי יותר קל לשתוק עליו מאשר להתקשר ולומר משפט אחד: «אני זוכר אותך».
