השכנה התלוננה כי הזקן בחצר מדבר בקול רם עם עצמו, וכשהתקרבו אליו התברר שהוא לא לבד

השכנה התלוננה כי הזקן בחצר מדבר בקול רם עם עצמו, וכשהתקרבו אליו התברר שהוא לא לבד.

בחצר של הבית הישן, בכל יום באותה שעה, הופיע איש עם מקל הליכה. קצר קומה, רזה, במעיל אפור מרופט וכובע מסודר. שמו היה Victor, אך רוב השכנים, אם בכלל ידעו את שמו, שכחו אותו מזמן. עבורם הוא היה סתם “הזקן המוזר מהספסל”.

Victor ישב על אותו הספסל ליד גן המשחקים, שם הניח תיק פוליאתילן דק לצדיו, והחל לדבר. בקול רם, עם הפסקות, כאילו עונה למי שלא נראה:
— אל תדאג, אני כאן. אני לא הלכתי לשום מקום. שומע אותי?

אמהות צעירות הביטו בעצבנות, לוחשות ביניהן והרחיקו את הילדים. יום אחד בערב, צצה הודעה בצ׳אט הביתית מאישה בשם Lisa: “חברים, צריך לעשות משהו. הזקן הזה שוב צעק בחצר. הילד נבהל. הוא ממש לא בשליטה. אולי להזמין מישהו?”

מחרת, הדיון המשיך ליד הכניסה. מישהו הציע להתקשר לשירותי הרווחה, מישהו אחר – למשטרה. רק אדם אחד השקט. זו הייתה Anna, שגרה בקומה השלישית. היא הבחינה ב-Victor כל יום מחלון המטבח שלה, בזמן שטיפלה בכלים. וכל פעם הייתה משהו שעצר אותה – לצאת, להתקרב, פשוט לשאול לשלומו.

ביום שה-Lisa הצביעה באוזני כולם בקול רם: “ככה לא מתנהגים, זו חצר, לא מוסד לחולי נפש”, Victor שמע את דבריה. הוא רעד קלות, עצר, אך לא אמר דבר. רק אחז חזק יותר במקל הליכה ופנה לספסל שלו. Anna הרגישה כיצד משהו בליבה נסגר, ובזמן שכל השאר דנו בהתלהבות איך “להיפטר מהבעיה”, היא שקטה ירדה לחצר.

Victor כבר ישב. לפניו, על הספסל, פרוש שמיכה ישנה עם פינות קרועות. הוא חלק בעדינות את פני השמיכה בכף ידו, כאילו מלטף ראש של מישהו, וחידש את דבריו:
— היום הם שוב עצבניים, שומעת? הם לא אוהבים רעש. אבל אנחנו מעולם לא צחקנו חזק, נכון? תמיד פחדת להפחיד את הציפורים…

Anna עמדה במרחק צעדים ספורים, לא ידעה איך להתחיל. Victor שם לב אליה והתבייש, כאילו תפסו אותו במשהו מביש.
— סליחה, אני מפריע למישהו? — שאל בשקט.
— לא, ממש לא, — הנהנה Anna. — אפשר שאשב?

הוא הנהן מופתע, הזיז את השמיכה והחזיק אותה בעדינות.
— אני… — התחילה Anna והיססה. — השכנים אומרים… שאתה כאן… מדבר.
— אני מדבר, — אישר Victor בשלווה. — אחרת הוא יחשוב ששכחתי אותו.

Anna הביטה בעדינות במקום הריק לצד השמיכה.
— עם מי אתה מדבר?

Victor השתהה רגע, כאילו שוקל אם לשתף.
— עם הבן שלי, — השיב בסוף. — קוראים לו Leo.

לב Anna נחבט בכאב.
— איפה הוא עכשיו? — שאלה בזהירות.

Victor הביט על גן המשחקים, שם הילדים רדפו אחרי כדור.
— פה, — הנהן אל השמיכה. — פה תמיד חיכה לי אחרי העבודה. ישב, התנודד ברגליו ונופף ביד. כשהיה בן שש, אשתי ואני הבטחנו שנעבור לשכונה אחרת. קרוב יותר לפארק, ליד הנהר. שיהיה לו “חצר ילדים אמיתית”. — Victor חייך באבל. — לא הספקנו.

Anna חששה לשאול את השאלה הבאה, אך המילים יצאו מפיה בלא רצון:
— הוא… לא כאן?

Victor נשף, כאילו מישהו ינשף את האוויר מריאותיו.
— לפני חמש שנים, — אמר. — יום רגיל. דרך רגילה לבית הספר. הנהג אמר ש