האיש הזקן המשיך להגיע למשרד האובדנים כל יום שישי עם אותה תמונה דהויה, וכאשר דורית עקבה אחריו ביום אחד, היא גילתה שהאדם שהוא מחפש עמד מאחוריה כל הזמן.
דורית עבדה בתחנת האוטובוסים של עיר קטנה, בביתן זכוכית שריחו היה תערובת של כרטיסים ישנים וקפה זול. תפקידה היה 'פקידה למידע', אבל ברוב הזמן היא סידרה מטריות, צעיפים ושקיות פלסטיק מלאות בדברים נשכחים. בימי שישי, ממש לפני שקיעה, הוא הגיע.
שמו היה דניאל. כתפיו רזות, מעיל חום גדול מדי, כובע שנמשך נמוך, ידיים רעדניות כשהפשיל את אותה תמונה בלויה. הוא תמיד דיבר בשקט, כאילו מפחד להפריע למשהו שביר שבאוויר.
"בקשה, גב'… האם מישהו הביא את זה?"
הוא החזיק את התמונה מתחת לזכוכית. אישה צעירה בשמלת קיץ פסים, צוחקת למצלמה, שערה נע באוויר. בגב התמונה, בדיו כחולה דהויה, היה שם ותאריך, אך דורית מעולם לא הצליחה לקרוא אותם בבירור.
כל יום שישי, דורית בחנה את פנקס הרישומים שהכירה בעל פה, דפדפה באותן עמודים, ונעה בראש בנדנוד עצוב ואיטי.
"עדיין לא, מר דניאל. לא היה משהו כזה היום."
הוא תמיד הנהן, כאילו זו היתה התשובה הצפויה. אחר כך קיפל בעדינות את התמונה לתוך הארנק, הודה לה, וישב על ספסל מתכתי ליד הדלת, וצפה באוטובוסים באים והולכים עד שהחשיך.
שאר העובדים בתחנה קראו לו "האבוד". הם אמרו שהוא מבולבל, שהזיכרון שלו מתדרדר, שהוא מחפש מישהי שעזבה אותו מזמן. הם לעגנו בשקט כשהוא לא קרוב. דורית מעולם לא הצטרפה. היה משהו בדרך שבה הוא טיפל בתמונה, כאילו זו היתה הדבר האחרון והחשב בחייו.
ביום שישי גשום אחד, כשהתחנה כמעט ריקה, דורית ניסתה שוב.
"מי היא?" שאלה, וטפחה על הזכוכית ליד התמונה.
הוא חייך, בקע עייף בשפתיו.
"בתי," אמר. "שמה אנה. היא לקחה את האוטובוס הזה לפני שנים. אבד לה התמונה בדרך. הבטחתי למצוא אותה בשבילה."
דורית קמטה מצחה. "אבל… אם היא איבדה אותה כבר לפני שנים…"
"היא אמרה שהיא תחזור בשביל זה," הוא הפריע ברוך. "היא אמרה, 'אבא, תשמור עליה. אני אחזור, מבטיחה.' אז אני בא לכאן. כל יום שישי. למקרה שמישהו ימצא ויתחבר."
הוא אמר זאת בפשטות כה רבה שדורית לא ידעה איך להתווכח. כשהלך באותו ערב, צועד בזהירות לתוך הגשם, משהו בחזה שלה כאב.
בשבוע הבא, דורית חשבה על דניאל בבית. היא גרה לבד בחדר שכור קטן, עם טפט מתקלף ואור מטבח מהבהב. היא עזבה את אביה לפני שנים אחרי ויכוח מר על עתידה. מאז לא דיברו. לפעמים, כשהלילה היה שקט מדי, היא שמעה את דברו האחרון: "אם תצאי מהדלת הזאת, אל תחזרי בבכי."
מעולם לא חזרה, אבל היא הרגישה לעתים שלבכות.
ביום שישי, דניאל חזר כרגיל. אותו מעיל, אותה תמונה, אותו טקס. אבל הפעם, כשהחל לפנות, דורית עמדה.
"מר דניאל," קראה לו. "חכה."
הוא עצר בדלת, מופתע.
"לאן אתה הולך מכאן?" שאליה.
הוא למצץ, חושב. "הבית, כנראה."
"אפשר… ללכת איתך?" המילים ברחו ממנה עוד לפני שהבינה מדוע.
הם הלכו לאט על המדרכה הרטובה, עברו חנויות סגורות ורמזורים מהבהבים. דניאל דיבר בדברים קטנים: החתול של השכן, מחיר הלחם, כמה הבקרים קרים עכשיו. דורית הקשיבה, גונבת מבטים לידיו הרזות, כיצד הוא שומר על הארנק עם התמונה בתוכו.
הגיעו לבניין דירות אפור עם מדרגות סדוקות. דניאל עצר.
"זה אני," אמר. "תודה על החברה, גב'…"
"דורית," השלימה.
"דורית," חזר על השם כאילו מאכסן אותו בזהירות. "את מאוד אדיבה."
היא היססה. "אפשר לשאול… אנה גרה איתך?"
מבטו נדד חלון בקומה שלישית.
"פעם," הוא לחש. "אחר כך היא עזבה. הייתה כועסת. אמרה שהמקום קטן מדי… שלא הבנתי אותה. היא לקחה את האוטובוס מהתחנה שלך. נשארה לי רק התמונה הזאת."
הוא טפח על החזה. "היא אמרה שהיא תחזור. היא פשוט מאחרת. צעירים תמיד מאחרים."
דורית הרגישה משהו מתעוות בתוכה. היא דמיינה את עצמה הצעירה, תיק על כתפיה, כעס בוער בגרונה. דמיינה את אביה עומד בדלת, צופה בה עוזבת.
״אולי היא מנסה למצוא את הדרך חזרה," אמרה בשקט.
דניאל חייך שוב, מרוחק. "אז אני חייב לקיים את ההבטחה, לא?"
באותו לילה, דורית לא יכלה להירדם. דבריו הדהדו במוחה. חשבה על הבטחות, על תמונות אבודות, על כרטיסי אוטובוס ללא תאריכי חזרה. פתאום, השתיקה הקנאית שלה נשמעה אכזרית.
ביום שישי הבא, לפני המשמרת, דורית עשתה משהו אימפולסיבי. לקחה אוטובוס מוקדם לצד השני של העיר, לבניין נמוך וחום עם שלט כחול: בית החולים העירוני. לבה דופק, הלכה לדלפק המידע.
"אני מחפשת את המטופל דניאל…" התחילה, ואז עצרה. היא לא ידעה את שם המשפחה שלו.
האחות הנהנה שלילית. "אנחנו לא נותנים מידע כזה ללא משפחה."
"אני לא משפחה," הודה. "רק… מישהי מתחנת האוטובוסים."
הבעת האחות התרככה. "הביאו זקן אתמול בלילה מאזור התחנה. היה לו פתק. את בטוחה שהשם דניאל?"
ליבה דפק בחוזקה. "איזה פתק?"
האחות חיטטה והוציאה פתק קטן מקופל. "כתוב בו: 'אם אשכח איפה אני, אלך לתחנת האוטובוסים בימי שישי. בתי תחזור בשביל התמונה.' חתום 'דניאל מ.'
"האם הוא בסדר?" לחשה דורית.
"הוא יציב," השיבה האחות. "אבל זיכרונו… משתנה. את מכירה את משפחתו?"
דורית פתחה את פיה לומר לא. במקום זאת, שמעה את עצמה אומרת, "אולי… אני מכירה את שם ביתו."
האחות בחנה אותה. "אם תדברי איתה, בבקשה תעשי זאת. הוא ממשיך לשאול אם מישהו הביא תמונה."
דורית יצאה מבית החולים כשהרגליים רועדות. באוטובוס חזרה הביטתה בשיקופה בזכוכית וראתה לא את עצמה, אלא ילדה שאביה אולי עוד מחכה לה.
כשחזרה לתחנה, קיבלה החלטה שהפחידה אותה. הרימה את הטלפון במשרד במתכווץ ויתרה להקיש מספר שלא התקשרה אליו שנים.
הטלפון צלצל ארוכות כמעט שויתרה. ואז קול מחוספס ומוכר ענה.
"הלו?"
גרונה התקשט בחנק. "אבא…"
שתיקה. ואז בזהירות, "דורית?"
היא עצמה עיניים. "מצטערת שנעלמתי. אני… בסדר. פשוט… פגשתי איש זקן שמחכה לבתו כל יום שישי. הוא חושב שהיא תחזור בשביל תמונה. זה העלה בי זכרונות ממך."
אביה נשף, צליל בין בכי לצחוק.
"גם אני חיכיתי," אמר בקול קריסתי. "כל יום הולדת, כל ראש שנה… חשבתי שתקישי בדלת. אבל לא ידעתי איך לקרוא לך בלי להחמיר."
הם דיברו, מתגברים על שנים של מילים שלא נאמרו. כשהיא סיפרה לו על דניאל, על תחנת האוטובוסים, על בית החולים, אביה השתתק לרגע ארוך.
"לך אליו," אמר בסוף. "אם ביתו לא תחזור, לפחות מישהו חזר."
ביום שישי הבא, דורית הלכה לבית החולים במקום לתחנה. מצאה את דניאל יושב במיטתו, מביט בקיר ריק. הארנק שלו היה על השידה, פתוח, עם התמונה יוצאת מעט.
"מר דניאל?" פלטה בשקט.
הוא פנה לאט. עיניו היו מוטלגות, מחפשות.
"אנה?" לחש.
ליבה נשבר. "לא… זה דורית. מתחנת האוטובוסים."
הוא מצמץ, מופתע, ואז הביט בתמונה. אצבעותיו התמזגו אליה.
"היא הייתה אמורה לבוא," הוא מלמל. "בשביל זה. הבטחתי לשמור עליה בשבילה."
דורית ישבה על הכיסא לצד מיטתו. "קיימת את ההבטחה," אמרה. "עשית הכל."
הוא הביט בה לאורך זמן, משהו התבהר במבטו.
"באמת הגעת," אמר פתאום. "כל יום שישי היית כאן. הזכרת אותי."
"כן," השיבה, קול נשבר.
ידו רעדה כשדחף לעברה את התמונה.
"אז… אולי עכשיו את צריכה לשמור עליה," לחש. "למקרה שהיא תגיע כשאני לא כאן לתת לה אותה."
דמעות טשטשו את עיניה כשהיא לקחה את התמונה. האישה הצעירה בשמלה הפסים חייכה אליה מקיץ אחר, חיים אחרים.
"אשמור עליה," הבטיחה. "אהיה בתחנה כל יום שישי. אם היא תבוא, אתן לה."
נשימתו של דניאל נרגעה. חיוך קטן ושליו נגע בשפתיו.
"טוב," נשף. "מישהו… מחכה."
ימים לאחר מכן, כשדורית עמדה שוב בביתן הזכוכית, התמונה צמודה בזהירות לצד לוח הזמנים, הנוסעים באו והלכו כהרגלם. חלק שאלו על אוטובוסים, אחרים התלוננו על עיכובים, וחלק השאירו פריטים. דורית רישמה הכל.
כל יום שישי, היא צפתה בדלת. ידעה שאנה אולי מעולם לא תכנס אליה. ידעה שהנערה בתמונה אולי עזבה או חיה רחוק מאוד. אבל כעת, כשהייתה מחכה, היא חיכתה גם לדלת אחרת — של אביה, או אולי שלה שלו.
השאר בתחנה עדיין כינו את דניאל "האבוד", למרות שהוא כבר לא ישב על הספסל. אבל דורית ידעה את האמת שאחרים לא ראו: לפעמים האבודים אינם אלה שמסתובבים עם תמונות בכיס, אלא אלה שנמנעים להגיע מתוך גאווה.
ביום שישי מואר במיוחד, כששמש הערב מילאה את התחנה באור זהוב, הטלפון של דורית צלצל. היא הרימה את השפופרת.
"דורית?" קול אביה הגיע, חמים הפעם. "חשבתי… אולי אבוא לבקר. אקח אוטובוס. תוכלי… לפגוש אותי בתחנה?"
דורית הביט בתמונה של אנה, בדלת בה דניאל עמד, בספסל בו חיכה.
"כן," אמרה, בקול שמתחכך בחיוך. "אהיה כאן. אחכה."
ובזמן שכבסה את השיחה, הבינה שבדרך כלשהי, דניאל סוף סוף מצא מה שחיפש: לא רק תמונה אבודה, אלא מישהו שהבין שהדברים היקרים ביותר שאנו מאבדים הם האנשים שאנו מפסיקים לצפות לשובם.
