נתקלנו במערה הזאת במקרה. היא לא הייתה מסומנת במפה — רק חריץ אפל בסלע, בקושי נראה מבעד לצמחייה הסבוכה ליד הצוק. באותו יום הים היה סוער במיוחד, כאילו הזהיר אותנו: "אל תיכנסו לשם". אבל הסקרנות תמיד ניצחה את הזהירות. ירדנו במורד השביל החלקלק, מאירים את הדרך רק בעזרת פנס חלש. המעבר היה צר, האוויר לח, ומאיפשהו במעמקים נשמע צליל מוזר, דמוי פעימות לב גדול.
עם כל צעד נהיה קר יותר. עם כל נשימה נהיה חרד יותר. לפתע המערות התרחבו. אור הפנס החליק על הקירות ונעצר על משהו שגרם לנו להרגיש בחילה. בהתחלה חשבנו שמדובר באבנים. אחר כך חשבנו שמדובר במדוזות. אבל התברר שמדובר במשהו הרבה יותר מפחיד.
לפנינו היה… משהו חי. מושבה שלמה של קפסולות מוזרות, מוארכות, שקופות-חלביות, צמודות זו לזו. הן נצצו במשטחן הלח, כאילו זה עתה הונחו שם בקפידה על ידי מישהו. אבל הדבר המפחיד ביותר היה בפנים. כשהקרבנו את הפנס, הלב שלנו צנח: בכל קפסולה משהו זז.
לא עיניים שלא נולדו. לא סנפירים. לא כפות. בתוך הקפסולות התפתלו לאט יצורים זעירים — עם כתמים כהים, גופים ארוכים וגפיים קטנות וממברנליות. הם זעו כאילו הגיבו לאור, ונראה היה שכמה מהם הסתובבו בסינכרון לקול נשימתנו.
"אלה… גורים?" לחש אחד מאיתנו.
"אבל למה?.."
תנועה אחת הפרה את כל אשליית השלווה: אחת הקפסולות השקופות רטטה בחדות, והיצור שבתוכה התמתח כאילו התכונן לפרוץ את הקליפה. נסוגנו לאחור. לא היו לנו הסברים בראש. רק פחד. ראינו הרבה דברים. מדוזות, ביצים, דגים, תולעי ים — אבל אף פעם לא משהו כזה.
הקליפות היו גדולות מדי. מסודרות מדי. ממוקמות מדי… במכוון. הם לא היו מונחים בכאוס, אלא בקבוצות מסודרות, כאילו מישהו חכם מיין אותם בכוונה לפי גודל. רק אז הבחנו בצל ענק על הקיר הרחוק.
בהתחלה חשבנו שזה סלע. אחר כך — שזה עץ רקוב. אבל כשהצל זע מעט, הבנו שזה בכלל לא חפץ. זה היה משהו חי. ענק. עם בועות חמצן שעלו לאט מעל פני העור שלו. היצור שכב ללא תנועה ונשם בשקט כזה, שהרעש של הגלים השתיק את נשימתו. אבל כל תנועה שלו גרמה לנו להרגיש רעד בברכיים.
ברגע שהכל התבהר — זה הפך מפחיד כפליים היצור זז רק כמה סנטימטרים…
ועל פני השטח שלו הבחנו ביונקים ארוכים. הוא היה ענק, כבד, עתיק — ובוודאות חכם. ואז הבנו: אלה היו ביצים. אבל לא של דגים. לא של מדוזות. לא של תולעי ים.
אלה היו ביצים של תמנון ענק. והוא — או היא — שכב לידן, ושמר עליהן. מאות יצורים שטרם נולדו רטטו בתוך הקפסולות, כאילו חשו בנוכחותנו. חלקם כבר היו כמעט מגובשים — עם עיניים נראות, זרועות קטנות ואיברים פועמים. עמדנו מול יצור שיכול היה להחליט בתנועה אחת אם נישאר כאן לנצח.
הוא לא תקף. אבל גם לא הלך. הוא רק הביט. הביט באותן עיניים ריקות ועתיקות, שבהן לא ראינו זעם או פחד — אלא אזהרה. הבנו שאנחנו חייבים לעזוב. אבל בדיוק באותו רגע קרה משהו שאף אחד מאיתנו לא ישכח…
אחת הקפסולות התפוצצה לפתע בקול נקישה שקטה. משהו בתוכה זז הרבה יותר מהר. היצור התחיל לצאת החוצה, מותח את זרועותיו הזעירות. והצל הענק ליד הקיר קם בבת אחת.
ומה שקרה לאחר מכן…
שינה לנצח את יחסנו לים — ולסודות שהוא מסתיר מתחת לסלעים.
אבל זה כבר חלק אחר של הסיפור — ואתה בהחלט לא מוכן למה שקרה לאחר מכן.
