זה קרה בשעת בוקר מוקדמת, כשהבית עוד היה שקט. באחד החדרים, בפינה חמימה מתחת לשמיכה, התכרבלו גורי חתולים קטנים — עיוורים, חמימים, מצייצים בקול חלש. אמם יצאה למטבח, והחתול הבוגר שכב לידם, כאילו הוא שומר עליהם.
השקט לא נמשך זמן רב. מחריץ צר ליד הסף נשמע רשרוש קלוש. בהתחלה הוא היה שקט, כמו רשרוש נייר… אבל מהר מאוד הוא הפך ברור. החתול הרים את הראש. אוזניו נמתחו קדימה. ואז הוא ראה אותה.
נחש. כהה, ארוך, מתפתל — הוא זחל לאט לחדר שבו שכבו הגורים. לשונו יצאה שוב ושוב, כאילו היא ממששת את האוויר. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך. החתול לא השמיע קול. הוא פשוט קם — ועמד בין הנחש לגורים.
הנחש הרים את ראשו, מראה שאין בכוונתו לסגת. אבל החתול לא זז. הוא הרחיב את כתפיו, קשת את גבו והחל לשרוק בשקט — כמעט כמוה. זנבו רעד בעצבנות, ופרוותו סמרה. הנחש עשה את הזריקה הראשונה — מהירה כמו מכת ברק. החתול הספיק. הוא קפץ חצי צעד לאחור והכה בכפה, משחרר את ציפורניו.
הנחש השמיע נחירה חזקה יותר מכל קומקום. החתול זינק קדימה, לקראתו. אף אחד לא ציפה לזה: יצור קטן ופרוותי תוקף טורף קר רוח, ארוך ממנו פי שניים ומסוכן בהרבה. אבל החתול ידע — מאחוריו נמצא כל מה שיקר לו.
הנחש ניסה לפרוץ, אבל החתול שוב ושוב עמד בינו לבין הקן. הוא ספג מכות בראשו, החליק על הרצפה, נאחז באריחים בציפורניו, אבל לא נסוג ולו בסנטימטר. פעם אחת הנחש כמעט הגיע לסף. החתול קפץ מעליו והצמיד אותו לרצפה עם כפותיו. הנחש התפתל בניסיון לתפוס אותו בשיניו… אבל החתול החזיק אותו, נוהם כך שהבית התמלא בהד.
הרעש הגיע לאוזניה של החתולה האם. היא רצה למקום וראתה את הקרב — והקפאה. אבל היא לא יכלה להתערב: צעד אחד לא נכון — והנחש יתנפל עליה. נותר לה רק לצפות במגן הבכיר שלה מסכן את חייו למען הגורים. הנחש עשה את התנופה האחרונה והחזקה ביותר. החתול בקושי הספיק להתחמק — ובמקום לקפוץ לאחור, הוא קפץ קדימה, היישר לעברו.
הנחש פגע ברגל העץ של הכיסא, איבד את שיווי המשקל וניסה לזחול לאחור — אבל היה מאוחר מדי.
החתול כבר לחץ עליו בפעם השנייה, חזק יותר מקודם. הוא נשף לעברו בפראות, כאילו הזהיר אותו:
"עוד צעד אחד — וזה הסוף שלך."
כעבור כמה רגעים, הנחש, שהבין שהדרך חסומה, החל לזחול לאט לאחור, מחליק בחזרה דרך החריץ. החתול לא זז עד שזנבה נעלם לחלוטין מהבית. ורק אז הוא הרשה לעצמו לעשות צעד לעבר הגורים — כדי לבדוק שהכל בסדר.
כשהסכנה חלפה, החתולה ניגשה אליו והביטה בו כמה שניות, לא מאמינה שהוא הצליח.
צידי גופו התרוממו בכבדות מעייפות, ציפורניו היו שבורות ופרוותו סתורה — אבל הוא עמד על רגליו. הוא נגע קלות באפו בכל אחד מהגורים, כאילו סופר אותם. ורק אז נשכב לידם, וסגר את הכניסה. באותו לילה אף אחד לא פקפק: לפעמים המגן האמיץ ביותר בבית הוא לא בן אדם, אלא שומר פרוותי עם ציפורניים חדות ולב ענק. ואם לא הייתה נחישותו, התוצאה הייתה שונה לחלוטין.
