בבוקר קר של חודש פברואר, דייגים הבחינו בתנועה מוזרה ליד הסחף בקצה הנהר. הקרח היה דק, הרוח חתכה את הפנים, והמים מתחת לקרח נראו כמו תהום שחורה.
ולפתע נשמע צווחה נואשת. לא של כלב. צווחה דקה, חדה, כאילו מישהו קטן קורא לעזרה. האנשים ראו כתם ג'ינג'י, המפרפר נואשות במים הקפואים. שועלה. צעירה, רזה, תקועה בין קרחונים.
בזמן שכולם היו מבולבלים, אנדריי בן ה-32 השיל את מעילו וזינק היישר אל הפתח. אף אחד לא הספיק לעצור אותו — הוא קפץ למים הקפואים בחדות כזאת, שהתיזות המים התפזרו למרחק של כמה מטרים.
הקרח מתחת לרגליו חרק, המים צרבו כמו מים רותחים — כואב ומיידי. אבל אנדריי התמיד להתקדם לעבר השועלה הטובעת. הגוף הקטן והג'ינג'י כבר נעלם מתחת למים…
הוא תפס אותה בעורפה, משך אותה אליו, ורועד מקור, החל לצאת אל החוף. הדייגים עזרו לחלץ את שניהם, עטפו את הגבר בשמיכה, ואת השועלה — במעיל ישן, כדי לחמם אותם.
נראה היה שהסיפור הסתיים. השועלה נמסרה למקלט, ואנדריי הוסע הביתה כדי להתחמם. אבל הדבר הכי לא צפוי קרה כעבור שבוע.
כשאנדריי יצא בבוקר לחצר כדי להוציא את הזבל, הוא שמע רחש קל ליד השער.
הוא חשב שזה הרוח… אבל כשהתבונן מקרוב, לא האמין למראה עיניו: על הסף ישבה אותה שועלה. שקטה, רגועה, והביטה בו כאילו באה להודות לו.
השועלה עשתה כמה צעדים קדימה, הרחה בזהירות את האוויר ו… הניחה לפני אנדריי חבילה קטנה של ענפים יבשים ונוצות.
מתנה. בסגנון שועלי. ואז היא צייצה בשקט, כאילו נפרדה, ונעלמה ביער, בלי להביט לאחור. אנדריי עמד שם, לא מסוגל להוציא מילה. הוא הבין: בעלי חיים זוכרים טוב — לפעמים הרבה יותר מאנשים.
ומאותו יום, בכל בוקר הוא מצא ליד השער אגוז, או אצטרובל, או אבן יפה.
השועלה כבר לא התקרבה… אבל בשקט השאירה את ה"תודה" שלה, עד שהשלג האחרון נמס.
