רוח קרה פיזרה עלים יבשים בחצר של בניין רב קומות. דצמבר רק התחיל להרגיש באוויר: ריח קפוא, שמיים צלולים, רשרוש שקט תחת הרגליים. האיש חזר הביתה מהעבודה, חושב רק על החום וכוס התה, כשלפתע שמע ציוץ חלש, כמעט בלתי נשמע.
הצליל היה כל כך שקט, שרוב האנשים אפילו לא היו מבחינים בו. אבל הוא עצר, הקשיב — והציוץ חזר. מקוטע, נואש.
לא הרחק משם, ליד פחי האשפה, על הבטון הקר, שכב דרור קטן. רטוב, רועד, עם כנף שתקועה בחוט מתכת דק ומבריק, שהרוח תפס על המכולה. הציפור בקושי זזה, רגליה רעדו, נשימתה הייתה מהירה וחלשה.
האדם התיישב בזהירות לידו.
"שקט… עכשיו", הוא אמר כמעט בלחישה, מנסה לא להפחיד אותו.
הדרור לא התנגד כששחררו אותו. הוא היה עייף מדי, קפוא מדי. אבל גם אחרי שהורידו את החוט, הוא לא הצליח לקום — לא נשארו לו כוחות.
בבית עטפו את הדרור במגבת רכה והושיבו אותו קרוב למנורה כדי לחמם אותו. הרעד פחת בהדרגה, הנשימה נעשתה יציבה יותר. לידו הניחו צלחת עם מים חמים ומעט פירורים. לאחר זמן מה, הציפור הקטנה לגמה לגימה ראשונה, ואז לקחה בזהירות פירור.
זה היה סימן: הוא ישרוד.
כל הלילה האיש ניגש לקופסה כדי לבדוק שהכל בסדר. בבוקר הדרור כבר ישב, פרוע, אך עומד בביטחון על רגליו. כששלחו אליו יד, הוא קפץ מעט — לא מפחד, אלא כאילו מזהה.
למחרת הוציאו אותו לחצר. האוויר היה קר, אך קרני השמש חצו את הבניינים. האיש פשט את ידיו — והדרור ישב תחילה מעט, כאילו מהרהר, ואז פרש את כנפיו בבת אחת.
הוא נחת על ענף, הסתכל למטה ורק הביט במשך זמן מה. הוא צייץ בשקט — קצר, צלול — ורק אז נעלם מעל הגגות.
כעבור כמה שבועות, אותו ציוץ צלול נשמע ליד החלון. על המעקה ישב דרור — אותו דרור, עם אותו ברק בעיניים. לפעמים הוא חזר שוב, התעכב לרגע, כאילו הביע את תודתו העופית.
לפעמים היצורים החיים הקטנים ביותר מזכירים לנו יותר מכולם:
הטוב לא נעלם — הוא חוזר.
