ערב קר, כביש רטוב, שדות שקטים. לוקאס עצר כשראה את המכונית ההפוכה, הבין שיש מישהו חי בפנים, וזינק לתוך האש והעשן. הוא ממש חילץ את הנערה ממוות בטוח, כיסה אותה בגופו כשהמכונית התפוצצה, וספג כוויות, אך לא הרפה ממנה.
היא שכבה בזרועותיו, עדיין חלשה, כשפקחה את עיניה.
"אתה… הצלת אותי?"
"פשוט הייתי שם", הוא ענה כרגיל.
האמבולנס כבר התקרב, הפנסים חתכו את הערפל. החובשים רצו אליהם, עטפו את הנערה ובדקו את לוקאס. נראה היה שהכל כבר מאחוריהם.
אבל אז קרה הדבר הבא. כשהרימו את הנערה על האלונקה, אחד המצילים הביט בתעודת הזהות שלה ופתאום הסתובב בפתאומיות:
"חכו… זו אותה נערה?"
"איזו?" לוקאס הזעיף מבט מבולבל.
המציל קפא במקומו, מביט בתעודת הזהות, ואז בנערה.
"מריה דוארט. זו שנעלמה לפני שלושה ימים. הבת של איש העסקים… קבעו כופר גדול תמורתה.
לוקאס קפא על מקומו.
"אני… אני לא ידעתי כלום," לחשה מריה בקושי. "חשבתי שזו סתם תאונה…"
המצילים החליפו מבטים.
"אבל המכונית לא נמצאה במקום שבו נראו החוטפים בפעם האחרונה…" מלמל אחד מהם.
לוקאס הביט שוב במכונית המפוצצת — ולבסוף הבחין: בתעלה היה מונח חתיכת חבל קפרון עבה, ולא הרחק משם — שקית קרועה עם סימני שרשראות מלוכלכים.
זו לא הייתה תאונה. ולא מקרה. מישהו הסיע את הנערה, ומכוניתו של מישהו דרסה אותה לתעלה כדי שלא תישאר בחיים.
לוקאס לחץ את ידה בלי משים.
"מי שזה לא יהיה… הוא יחזור לקחת את מה שאיבד," הוא אמר בשקט.
מריה החווירה.
הפרמדיקים לקחו אותה לאמבולנס, ואחד המצילים נגע בכתפו של לוקאס בחדות:
"עדיף שגם אתה תיסע — לא בגלל הכוויות. עכשיו אתה העד היחיד.
ובאותו רגע לוקאס הרגיש תחושה מוזרה: כאילו מישהו עומד בחושך בקצה השדה ומסתכל. יותר מדי ללא תנועה. יותר מדי בכוונה. הוא הסתובב — אבל לא ראה אף אחד.
רק ערפל, דממה… והבזק קלוש של פנסים זרים, שנכבו מיד.
