כאשר קבוצת חוקרים הגיעה ליער הצפוני והנידח, אף אחד מהם לא ציפה לראות דבר כזה. בתמונות לוויין האובייקט נראה פשוט כגוש קרח גדול ולא סדיר. אך ברגע שהמדענים הגיעו למקום, התברר — מתחת לשכבת הקרח מסתתר מטוס ענק, שקוע כולו בפרמפרוסט עתיק, כאילו הוקפא בכוונה או כתוצאה מקטסטרופה בלתי נתפסת.
גוף המטוס נראה גדול מדי עבור מטוס נוסעים רגיל. צורתו, הפרופורציות והזוויות רמזו על דגם ניסיוני או צבאי, כזה שלא דווח עליו מעולם בפומבי. על הלוחות החיצוניים לא נמצאו סימני זיהוי — לא מספרי סידרה, לא סמלי מדינות, לא שום עקבות של סימון.
העבודה על פתיחת המטוס נמשכה כמה ימים: הקרח היה צפוף, רב־שכבתי, כאילו שהאובייקט שכב שם לא עשרות אלא מאות שנים. אך כשהמדענים סוף־סוף הגיעו לאחת הכניסות ופתחו אותה, בפנים התגלה משהו שהשתיק את כולם.
הדבר הראשון שגרם להלם — מצב הפנים המושלם. המושבים, הלוחות, אפילו המעקות נראו כאילו המטוס היה בשימוש ממש לאחרונה. לא היו סימני הצפה, לא עקבות זמן — כאילו בתוך המטוס פעל מנגנון שימור בלתי־מוכר.
אבל התגלית המרכזית חיכתה להם עמוק יותר.
בתוך המטוס ישבו אנשים. או יצורים הדומים מאוד לבני אדם. הם היו חגורים בחגורות, ישבו בתנוחות טבעיות, כאילו הם פשוט ממתינים לנחיתה. אך עורם היה חלק ובהיר באופן חריג, והבעות פניהם — שלוות באופן מוזר. אצל חלקם הבחינו החוקרים בפרטים חריגים: אורך שיער זהה, היעדר כמעט מוחלט של מאפיינים אישיים, ותווי פנים ישרים בצורה יוצאת דופן.
הדבר המדהים ביותר היה — לא נמצאו שום סימני ריקבון. הטמפרטורה בתוך המטוס אמורה הייתה להשמיד רקמות, אך הגופות נראו כאילו הן שרויות בשנת עומק.
כשהמדענים הגיעו לתא הטייס, הם מצאו מכשירים שלא רק נשמרו — חלק מהמדדים אף הגיבו לאור ולתנועה, למרות שהמטוס היה מנותק לחלוטין מחשמל. נדמה היה שמערכת המטוס עדיין "חיה", מוכנה לפעול כשהתנאים יתמלאו.
בתא המטען נמצאו כמה מכולות גדולות שמטרתן אינה ברורה. דרך לוחות שקופים קטנים ניתן היה לראות צלליות — מטושטשות, אך בבירור לא אנושיות. כאילו המטוס נשא משהו שהיה אמור להישאר סודי.
אף מדען לא הצליח לתת הסבר חד־משמעי למה שהתרחש. האם הייתה זו טיסה ניסיונית שנעלמה לפני שנים רבות? כלי תחבורה עם טכנולוגיה לא מוכרת? עקבות של התערבות שאינה מתיישבת עם ההיסטוריה האנושית?
העובדה נותרה בעינה: המטוס, שקפא בלב הטייגה, לא יכול היה להגיע לשם במקרה.
והדבר שנמצא בתוכו היה שמור היטב מדי… כאילו מישהו — או משהו — התכוון לחזור לקחת אותו.
