הסערה הסתיימה בפתאומיות, כאילו מישהו כיבה את השמים. דממה השתררה מעל בית הקברות הישן. האדמה הלחה נצנצה בשמש, ואדים עלו מהלוחות הרטובים. בין הצלבים עפו יונים, ומרחוק נשמעו טיפות מים נוטפות מעצים.
השומר פרנץ, זקן עם זקן שיבה, ניגב את מצחו ויצא מהמחסן. הוא לא אהב סופות ברקים — הוא אמר שהרעמים "מעירים את אלה שצריכים לישון". היום הרעמים היו חזקים במיוחד. וכשהרעם האחרון שכך, הוא שמע חבטה עמומה — כאילו אבן התנתקה ממקומה.
פרנץ הרים את מבטו אל הגבעה. במקום שבו עמד הקבר הישן, השמש השתקפה במשהו מתכתי. הוא לקח את הפנס, למרות שכבר היה אור, והלך בשביל הרטוב. האוויר היה סמיך, חם, והריח היה של רטיבות וחרסית.
כשהתקרב, הבין: הדלת המסיבית של הקבר הייתה פתוחה מעט. האבן שהחזיקה אותה במשך מאות שנים נסדקה מהברק. מבפנים עלה ריח קר וטחוב. פרנץ התכופף — רצה להציץ פנימה, אבל הבחין בסימני רגליים יחפות על האדמה. טריים לגמרי. הם נמשכו מהדלת ונעלמו בין הקברים.
הוא התיישר, ליבו הלם בחוזקה. מסביב הכל היה שטוף שמש, אבל נראה היה שהאור כאן זר, קר. ופתאום, משום מקום, נשמע קול מהקבר. לא הד, לא רוח. צעדים. איטיים, לא אחידים.
פרנץ נסוג לאחור, מעד על הכיריים, והפיל את הפנס. צל ארוך נפל על הרצפה מפתח הדלת — צל של אדם, אך כאילו רועד. הזקן רץ. ורק כשהסתובב, ראה: דלת הקבר סגורה שוב.
למחרת הגיעו פועלים כדי לחזק את הכניסה. אך כשהסירו את האבן, מצאו טביעות רגליים טריות — כאילו מישהו עמד ליד הדלת והקשיב לקולותיהם המתקרבים.
