כל בוקר הוא הגיע לאותו הבית — ישן, מתקלף, עם חלונות שדרכם כמעט לא נראתה תנועה. ברשימת המשלוחים הדירה הזאת תמיד הייתה האחרונה. אותה אישה הזמינה מעט — לחם, חלב, כמה תפוחים, לפעמים תה. והיא תמיד קיבלה אותו בחיוך.
"תודה, בני, שלא שכחת אותי", אמרה והושיטה לו שטרות מקופלים בקפידה.
הוא חייך בתגובה:
"מה את אומרת, זו העבודה שלי".
אבל בכל פעם הוא הבחין שנראה לה שהשיחה חשובה יותר מהמשלוח עצמו.
היא החזיקה את התיק בידיה זמן רב, שאלה לשלומו, אם יש לו משפחה, אם לא קפא בדרך.
ובכל פעם איחלה:
"שמור על עצמך, אחרת מי יבוא אליי מחר".
הוא ייחס זאת לבדידות, לגיל. אבל בשלב מסוים הבין שהוא התחיל לחכות להזמנות שלה. יום אחד ירד גשם חזק, והוא כמעט ביטל את המשלוח — הוא היה עייף, רטוב, וההזמנה הייתה קטנה.
אבל בכל זאת הוא הלך. כשהיא פתחה את הדלת, עיניה נצצו כאילו הגיע מישהו קרוב.
"חשבתי שלא תבוא", היא אמרה. "והכנתי תה… אתה אוהב עם לימון, נכון?"
הוא נבוך. איך היא יודעת? כנראה פשוט ניחשה.
הוא נכנס. החדר היה מסודר, אך ריק — על הקיר תמונות ישנות, על השולחן שתי כוסות, השנייה עם סדק מסודר בשפה.
"זו הכוס של בעלי," אמרה, כשהבחינה במבטו. "גם הוא היה שליח. רק שהוא כבר מזמן לא בא."
הוא הקשיב, בלי לדעת מה לומר. היא סיפרה על המלחמה, על הילדים שעזבו, על הנכדים ש"תמיד עסוקים". ואז הוסיפה:
"אתה יודע… אני לא מחכה לך בשביל המצרכים. אני פשוט… מחכה שמישהו יבוא.
מאז הוא התחיל לבוא לא רק עם הזמנות. לפעמים הוא פשוט נכנס לרגע — להביא עוגות, תה, לדבר. ופעם אחת, ערב ראש השנה, הוא בא בלי מדים ובלי תיק. בידיו — זר פרחים קטן.
הזקנה פרצה בבכי.
"כמה שנים לא חיכיתי לאף אחד שיבוא לבקר…
כיום הוא עדיין עובד כשליח, אבל ברשימת הכתובות שלו יש תמיד כתובת אחת שהוא מוסיף בעצמו — הבית שבו גרה האישה שפעם חיכתה לאדם, ולא למשלוח.
ובכל פעם שהיא פותחת את הדלת, הוא אומר את אותו הדבר:
"משלוח חום. בחינם".
