מרינה התעוררה מוקדם מהרגיל — בוקר נדיר ושקט, שבו אף אחד לא ממהר, לא מתקשר, לא דורש תשומת לב. בעלה נסע לנסיעת עסקים, הילדים אצל ההורים, והשקט בדירה נראה כמעט חגיגי. היא החליטה לערוך לעצמה טקס קטן: שמיכה רכה, תה חם, הספר האהוב עליה — סוף סוף רגע לעצמה.
במטבח היא הדליקה את הקומקום והחלה לעבור על קופסת שקיות התה. ריח הברגמוט תמיד שיפר את מצב רוחה. היא לקחה את השקיק הראשון שנקרה בדרכה, אך מיד עיוותה את פניה — הוא נשמע מעט מוזר. "בטח הנייר", חשבה מרינה, וכבר התכוננה להניח את השקיק בספל.
אך לפתע… השקיק זז קלות.
היא קפאה. אפילו נשימתה נעשתה שקטה יותר.
"נדמה לי…" לחשה לעצמה והניחה את השקית בזהירות קרוב יותר לאור.
תפרי הנייר נראו כאילו הם מעט פתוחים, ומשהו לבן זז בתוכה בתנועות קופצניות. מרינה הרגישה סחרחורת מהמחשבה, אבל המוח שלה חזר ואמר: "זה תה. לא יכול להיות שיש שם משהו".
ידיה רעדו. היא קרעה את השקית כדי לוודא אחת ולתמיד.
וברגע הבא היא נרתעה:
מתוך השקית נפל תולעת קטנה וחיה.
אמיתית. מתפתלת.
מרינה צרחה, נסוגה לאחור בחדות, עד שזרועה הפילה את קערת הסוכר מהמדף. הסוכר התפזר על כל השולחן, אבל היא אפילו לא שמה לב — היא רעדה מגועל והלם.
על הרצפה, תולעת קטנה וחיוורת המשיכה לזחול לאט.
התה שלה… המותג האהוב עליה… היא כמעט שתתה את זה!
לבה הלם כל כך חזק, עד שנדמה היה שהשכנים ישמעו אותו. היא תפס את הקופסה, שפכה את כל השקיות על השולחן והחלה לבדוק אותן אחת אחת. חלקן היו תקינות, אבל שתיים נראו נפוחות ולא אחידות. היא קרעה אותן בזעם, ובאחת מהן גילתה גולם קטן.
צמרמורת עברה בגבה.
מרינה התיישבה על הכיסא, כיסתה את פניה בידיה וניסתה להירגע. היא נרתעה מהזיכרון שהיא החזיקה את זה על שפתיה רק לפני דקה.
המחשבות הראשונות היו על הילדים: "מה אם אחד מהם היה רואה את זה? מה אם הם היו טועמים את זה בטעות?"
היא הרגישה ממש לא טוב.
לאחר שאספה את כוחותיה, היא התקשרה לשירות הלקוחות של החברה, אך שם שאלו אותה רק את מספר האצווה והודו לה בנימוס על המידע. ללא כל אמפתיה, ללא כל השתתפות אנושית. כאילו היא התלוננה על אריזה מעט קרועה, ולא על יצור חי בתוך האוכל.
מתוך תחושת גועל ומחאה, מרינה זרקה את כל הקופסה. מיד. בלי לחשוב פעמיים. ואז שטפה ארוכות את הידיים, את השולחן, את הרצפה — את כל מה שהאימה הלבנה הקטנה הזאת יכלה לגעת בו.
וכשסוף סוף הרגישה נקייה, היא תפס את עצמה חושבת מחשבה בלתי צפויה:
הטקס הקטן שלה בבוקר — תה, שמיכה, ספר — כבר לא נראה לה כל כך חשוב. היא רצתה רק דבר אחד: להכין לעצמה קפה שחור חזק, רצוי נמס, בלי הפתעות בפנים.
אבל הדבר המוזר ביותר קרה בערב. כשמרינה פתחה את הארון כדי להכניס לתוכו את הקפה הטרי שקנתה, היא חשה לרגע רחש קל ומוכר. היא קפאה, לבה החסיר פעימה.
ואז הבינה — הצליל לא בא מהשקית ולא מהקופסה.
זה היה סימן קטן ולבן, בקושי מורגש על הדופן הפנימית של הארון, שם היא אחסנה את התה, שהעיד על כך שהבוקר היה רק ההתחלה…
