באותו יום, רוח קרה מצפון הרים פיזרה את העננים האפורים מעל אגם טורבן. המים שם מעולם לא קפאו לחלוטין — הזרם היה ערמומי מדי והמעמקים כהים מדי.
אבל בקצוות האגם היה כיסוי עבה של קרח, שחריק תחת משקלו. ודווקא בקצה הזה החליטו לעבור שלושה חברים — מיקאל, אנדרס ולינה — כדי להגיע לתחנת דיג נטושה.
נראה היה שהכל יעבור בשלום: הסירה הייתה חזקה והגלים היו רגועים. אך עד מהרה השמיים שינו את צבעם, כאילו בלעו לתוכם את כל האור של היום. הרוח החלה לנשוב בפתאומיות, במשב פתאומי, ומשטח המים הפך לדמוי עורו של חיה זועמת.
מיכאל ניסה להסתובב עם הסירה, אבל זה היה מאוחר מדי — גל ענק ואפל התגנב מאחור כמעט ללא קול והפך אותם ברגע אחד. הקור היכה בהם כמו קירות של כלא תת-מימי. המים הקפואים נסגרו מעל לראשיהם, וכל תנועה הפכה למאבק על הישרדות.
הם צצו מעל פני המים, נאחזים באוויר, בשברים, בכל דבר שיכול היה להחזיק אותם על פני השטח. אך הגל סחף אותם היישר לקצה שדה הקרח. חריקה! רשרוש! לינה צרחה — וקולה אבד בין יללות הרוח. הקרח מסביב היה דק מדי, מכוסה סדקים, כמו רשת של ורידים מזכוכית.
המים משכו אותם מתחת לקרחונים, ועד מהרה הדבר היחיד שאליו יכלו להיאחז היה גוף הסירה ההפוך. הם אחזו בו, רועדים, נאחזים בו באצבעותיהם, כבר לא מרגישים את ידיהם. פתיתי קרח נדבקו לשיערם, לריסים, לבגדיהם. גופם הלך והתנוון בהדרגה — תחילה האצבעות, אחר כך כפות הרגליים, ואז כל השאר. הצעקות הפכו לצפצופים צרודים.
אפילו הנשימה נראתה כבדה, כאילו גם האוויר קפא. אנדרס היה הראשון שהבחין בכך. "לינה… מיקאל…" קולו נשבר, "שם, מתחתנו…" בהתחלה הם חשבו שהוא מאבד את הכרתו. אבל אז הם ראו בעצמם. מתחת לשכבת הקרח העבה, מתחת לסדקים ולבועות, משהו זז. לא דג. לא ענף. ובטח לא השתקפות. זה היה תנועה כהה, מוארכת, חלקה — כאילו צל ענק החליק ממש מתחת לגופם.
והצל הזה תיאר מעגל, איטי אך בטוח.
"אלוהים…" לחשה לינה, "מה זה?.." לא הייתה תשובה. רק הצל, שהתקרב עכשיו לחלק הדק ביותר של הקרח. הקרח נסדק. בהתחלה בשקט — בקו דק. ואז מהר יותר. הקו התפשט, התפזר, כמו קורי עכביש, ומתחתיו — תנועה, מהירה יותר, קרובה יותר, גדולה יותר.
מיקאל הבין: היצור הזה, מה שלא יהיה, לא זז במקרה. הוא חש בהם. שוב מכה — עמוק מלמטה. הקרח קפץ. אנדרס כמעט החליק למים, אבל לינה תפס אותו בצווארון. העיניים של כולם היו פקוחות לרווחה, בהן התערבבו פחד, ייאוש ואינסטינקט חייתי לשרוד בכל מחיר.
"הסירה! למעלה! דחפו את הסירה על הקרח!" צעק מיקאל, וידיים רועדות החלו לדחוף את הסירה ההפוכה. הם ניסו למשוך את הסירה אל חלק עבה יותר של הקרח, למרות שהם עצמם היו חצי שקועים במים. כמעט לא נותרו להם כוחות. כל דחיפה גרמה לכאב בשרירים. אבל הצל מתחתיהם נע מהר יותר.
ולפתע… מתחת לקרח, ממש לרגליהם, צצה פה שחור וענק. הקרח התכופף. הם ראו עין — צהובה, קרה, אכזרית. היצור היכה שוב בקרח מלמטה, והפעם הקרום הדק לא החזיק מעמד: סדק פרץ עד לסירה עצמה.
באותו רגע לינה הצליחה לדחוף את הסירה אל גוש קרח עבה. מיקאל טיפס ראשון, ואז עזר לאנדרס. לינה הייתה האחרונה לצאת — וכשהיא אחזה בדופן, שוב הבחינו בתנועה מתחת למים, ממש מתחתיה, במרחק של סנטימטרים ספורים. אבל לוח הקרח זעזע — והחזיק מעמד. היצור נעלם במעמקים. נותר להם רק לשמוע את המים סוערים מתחתיהם, כאילו מישהו המשיך להסתובב, אך כבר הסתכל על משהו אחר.
הם לא ידעו מה זה היה — דג ענק, טורף מוטציה או פשוט אשליה של מוח מיואש. אבל דבר אחד היה ברור: אגם טורבן שמר סודות שאנשים העדיפו לא לספר עליהם. וכאשר שלושת האנשים הרועדים, חצי מתים מקור, הגיעו לחוף, לינה הביטה באגם בפעם האחרונה ולחשה:
"לעולם לא עוד". אבל מאחוריהם, הרחק על הקרח, נראתה בקושי סדק חדש — ישר, מעגלי.
כאילו מישהו עדיין חיכה שם.
