אוולין דחתה את הביקור הזה זמן רב. היא האשימה את עצמה על כך מדי יום — אבל העבודה, הבן, העניינים, ה"לא מספיקה" האינסופיים תמיד נראו חשובים יותר. ובכל זאת, המחשבה שאמה חיה לבדה בהוספיס לא נתנה לה מנוח.
בוקר אחד היא סגרה את המחשב הנייד, לקחה את התיק ואמרה לעצמה:
"היום. אין יותר תירוצים".
הנסיעה ארכה עשרים דקות, אך הרגישה כמו נצח. הבניין הישן עמד בפאתי העיר, מוקף בעצים יבשים וגדר אפורה. כבר בצעד הראשון הרגישה אוולין תחושה לא נעימה — ריח של זקנה, חומר ניקוי זול ומשהו חמצמץ, שלא התאוורר זה זמן רב.
בקבלה אף אחד לא הרים את מבטו. האחות, מבלי להסיט את מבטה מהטלפון, הושיטה לה את היומן:
"את מי את מבקרת?"
"מרגרט האריס."
"חדר 17. בסוף המסדרון."
המסדרון היה ארוך, אפל, המנורות הבהבו. הקירות היו מתקלפים. אף אחד לא דיבר. אוולין עברה ליד הדלתות הפתוחות וראתה — קשישים יושבים לבדם, חלקם בלי שמיכה, חלקם בכיסאות גלגלים, חלקם מביטים בתקרה.
ליבה התכווץ.
כשהגיעה לחדר 17, ידיה רעדו. היא דפקה בדלת, אך לא הייתה תשובה. אז היא פתחה את הדלת — ולבה צנח.
החדר היה קר. כל כך קר, עד שאדים עלו מפיה. החלון היה פתוח. על הרצפה הייתה מים מהרדיאטור הדולף. המצעים היו מקומטים, הכרית נפלה על הרצפה.
ואמה… ישבה בכיסא, לבושה בחולצת לילה דקה, מכוסה רק בסדין ישן. העור על ידיה היה קפוא, אצבעותיה כחלחלות.
"אמא…" לחשה אוולין.
האישה הסבה את ראשה לאט.
"הילדה שלי?" קולה היה חלש, בקושי נשמע. "את באת?.."
אוולין רצה אליה, כיסתה אותה בשמיכה, חיממה את ידיה בין ידיה, סגרה את החלון.
"למה את כל כך קרה?!"
אמה ניסתה לחייך:
"ביקשתי… אבל הם שכחו. הם אומרים שאין זמן."
אוולין חשה זעם עולה בתוכה. היא רצה מחוץ לחדר וכמעט צעקה:
"מי אחראי על חדר 17?! למה קר שם כל כך?! למה לא כיסו אותה?!
האחות קמה בעצלתיים:
"יש לנו מחסור בכוח אדם, גברת. לאמא שלך לא יותר גרוע מאחרים.
אוולין התקרבה, קולה רועד מזעם:
"זו האישה שגידלה אותי. זו בן אדם, לא מספר ביומן!
היא חזרה לחדר, חיבקה את אמה ואמרה בשקט:
"אני לוקחת אותך מכאן. היום. עכשיו.
האישה לחצה את ידה.
"ידעתי… שתבואי."
אוולין עזרה לה לקום, הלבישה אותה במעיל ועטפה אותה בצעיף. כשיצאו, הקשישים האחרים הביטו אחריהן — חלקם בתקווה, אחרים בקנאה שקטה.
ואז אוולין הבינה:
לפעמים האימה האמיתית — לא בחושך, לא בסיפורים, אלא בקלות שבה אנשים שוכחים את אלה שפעם לא שכחו אותם.
היא הוציאה את אמה לרחוב — למקום שבו סוף סוף היה חם.
