בכל שבת מרגריטה הייתה באה לבית הקברות. היא לא החמיצה אף שבוע מאז היום שבו איבדה את בעלה — לפני עשרים שנה. הסתיו החליף את החורף, החורף — את האביב, אבל ההרגל נותר: זר, נר, תפילה קצרה. זה הפך לטקס היחיד שלה, הדרך היחידה לדבר איתו.
באותו יום הבוקר היה שטוף שמש, דבר נדיר בנובמבר. ערפל קל כיסה את האדמה, והעלים נדבקו למגפיים. מרגריטה הלכה בשביל המוכר בין הצלבים, אוחזת בידיה זר של חבצלות לבנות. אבל כשהגיעה לקבר, היא עצרה. על לוח השיש כבר היה מונח זר — טרי, מסודר, שזה עתה הונח שם.
הפרחים היו אותם פרחים שהיא תמיד הביאה — חבצלות לבנות, קשורות בסרט זהב. אבל הגבעולים שלהם עדיין נצצו מטיפות מים, כאילו הונחו שם לפני כמה דקות. מרגריטה קפאה. אף אחד חוץ ממנה לא הגיע לכאן. היא הייתה בטוחה בכך.
לבה החל לפעום מהר יותר. היא הסתכלה סביבה — לא היה איש. רק עורב על הגדר הסמוכה ועשן קל מנר של מישהו. האישה כרעה כדי לבחון את הזר, והבחינה בכרטיס קטן על השלט. עליו היה כתוב: "התגעגעתי, ריטה". כתב היד היה מוכר מדי.
נשימתה נעתקה. זו הייתה אותה כתובת שבעלה נהג להשאיר על פתקאות כשהיה יוצא לנסיעות עסקים. אותה אות "ר" רכה, אותו קו לא אחיד. היא העבירה את אצבעותיה על הנייר — והרגישה שהוא חם, כאילו זה עתה הוצא מידיו.
לפתע שמעה צעדים מאחוריה. שקטים, איטיים, כאילו מישהו הלך על אדמה רטובה. מרגריטה הסתובבה, אבל השביל היה ריק. רק העלים זעו בשקט ברוח. ואז נשמע קול גברי מרחוק.
שקט, צרוד.
"ריטה… ידעתי שתבואי."
