כאשר אשתו התעקשה להתקין מצלמת בייביסיטר, הוא הסכים רק "למען השקט". התינוק היה בן שנה, אשתו חזרה לעבודה, והבייביסיטר החדשה נשארה עם הילד במהלך היום. אשתו דאגה כל הזמן — האם הכול בסדר איתו, איך הוא אוכל, ישן, האם הוא בוכה.
הוא התקין את המצלמה, חיבר אותה לטלפון וכמעט שכח ממנה. עד שיום אחד, בעבודה, הוא פתח את האפליקציה מתוך סקרנות. על המסך — תמונה רגילה: חדר ילדים, שטיח, צעצועים.
הילד ישב על הרצפה, לידו המטפלת עם הטלפון. אבל כעבור כמה דקות הילד התמתח, מעד ונפל.
הוא התחיל לבכות.
הוא חיכה שהמטפלת תרים אותו, תחבק אותו, תרגיע אותו. אבל במקום זאת היא אמרה בכעס:
"מה שוב? כמה אפשר לבכות!"
הוא קפא. לא צעקה. לא גסות. אבל הטון היה קר, אדיש. הילד הושיט את ידיו, והיא פשוט הסתובבה. למחרת הוא שוב הדליק את המצלמה. בהתחלה הכל היה רגוע: משחקים, שירים, חיוכים. אבל ברגע שהתינוק הפיל צעצוע או התלכלך, קול המטפלת השתנה. משפטים קצרים, קשים. בלי חום. בלי סבלנות.
הוא הבין שזה לא מקרה. כשאיש לא רואה — היא פשוט עובדת את השעות שלה. בערב הוא הראה את ההקלטה לאשתו. הם צפו בשתיקה. בהתחלה בחוסר אמון, אחר כך בדמעות. לא היו שום סקנדלים — רק פרידה שקטה. כעבור כמה ימים הגיעה מטפלת אחרת. צעירה, מחייכת, אמיתית.
אבא השאיר את מצלמת הבייביסיטר דלוקה — ואז לא האמין למראה עיניו
כשאשתו התעקשה להתקין מצלמת בייביסיטר, הוא הסכים
עכשיו, כשהמצלמה דלוקה, רואים תמונה שונה לגמרי: צחוק, צעצועים, שירים לילדים, צעדים ראשונים.
הילד לא בוכה — הוא מאושר.
הוא השאיר את המצלמה דלוקה, אבל כמעט לא צופה יותר בהקלטות. עכשיו מספיק לשמוע צחוק מתגלגל מהחדר — כדי לדעת שהכל בסדר.
