זה קרה עם עלות השחר.
בית החולים היה שקט — המסדרונות הריחו מחומר חיטוי וקפה מחדר התורנות. האחות לורה, שכבר הייתה במשמרת של 13 שעות, בקושי הצליחה לעמוד על הרגליים. נותר לה רק למלא את היומנים ולבדוק את החדרים. האחרון ברשימה — חדר 19. שם שכב גבר שמת כמה שעות קודם לכן.
הרופאים קבעו את מותו עוד בלילה. לורה עזרה באופן אישי להכין את הגופה להעברה לחדר המתים. היא זכרה את ידיו — גדולות, עם אצבעות שרופות, ואת פניו, שעליהן קפא מבט מוזר, כאילו לא הספיק לומר משהו.
היא פתחה את הדלת, מחזיקה את הטאבלט עם הדוח, ונכנסה פנימה. האור מהמסדרון נפל ברכות על הסדין שכיסה את הגופה. הכל היה בדיוק כמו שהשאירו אותו. רק שעכשיו… הסדין זז קלות.
לורה קפאה. היא התקרבה. לבה הלם ברקותיה.
"בטח רוח פרצים," לחשה והושיטה את ידה כדי ליישר את הבד.
באותו רגע, היד מתחת לסדין זעה.
בפתאומיות, בעווית. ואז שוב.
לורה נרתעה, הטאבלט נפל מידיה ונחבט ברעש על הרצפה.
"לא… זה לא יכול להיות", לחשה, מרגישה גל של פאניקה עולה בה.
הסדין זז חזק יותר. האיש, זה שהם חשבו שהוא מת, הרים לאט את ראשו. עיניו היו פקוחות, ומבטו היה ריק, מזוגג. הוא נשם נשימה חדה, צרודה, כאילו היא פורצת ממעמקיו.
לורה רצה אל הדלת, אך רגליה לא צייתו לה.
"עזרו לי!" הצעקה יצאה כמעט ללא קול.
במסדרון נשמעו צעדים. אחות רצה למקום בעקבות הצעקה.
כשהם חזרו, הגופה כבר ישבה. חיוורת כמתה, עם עירוי עדיין מחובר לידה. המוניטורים, שנותקו כמה שעות קודם לכן, הבהבו לפתע — וצפצוף קצר נשמע.
לורה לא יכלה לזוז או להסיר את מבטה.
ורק אז, כשהרופאים והמאבטחים פרצו לחדר, הם הבינו: האיש באמת נושם. נשימה חלשה, נדירה, אבל חיה.
מאוחר יותר התברר שלבו נעצר למשך שלוש עשרה דקות — ופתאום חזר לפעום. איש לא ידע להסביר איך זה אפשרי.
ולורה לא הצליחה להירדם עוד זמן רב — היא שמעה שוב ושוב את הנשימה הצרודה הראשונה ואת רשרוש הסדין, שמהם התחיל האימה של אותו בוקר.
