בוקר. אוטובוס צפוף, ריח של מעילים רטובים וקפה מכוסות נייר. אנשים ממהרים לעבודה, מישהו גולל את החדשות, מישהו מפהק, מישהו כבר עצבני רק מהצפיפות.
אמה ישבה ליד החלון, עם אוזניות, והביטה בטלפון שלה. המוזיקה השתיקה את הרעש, והיא כמעט לא שמה לב למה שקורה סביבה. בתחנה הבאה עלתה אישה — בת שלושים וחמש, במעיל ארוך ובטן בולטת.
היא עמדה ליד המעקה, אוחזת בו ביד אחת. כמה אנשים הרימו את מבטם, ואז הסיטו אותו במהירות. גם אמה ראתה את בבואתה בחלון. היא חשבה: "מישהו אחר בטח יקום" — ושוב השפילה את מבטה למסך.
עברו כמה תחנות. האוטובוס בלם בפתאומיות — האישה בקושי הצליחה להישאר על רגליה. גבר אחד קם והציע לה את מקומו, אבל האישה סירבה בנימוס.
"הכל בסדר, תודה, אני לא רחוקה".
כשהאוטובוס הגיע למרכז, אמה ירדה אחריה. האישה הלכה לאט, והנערה, שהלכה לצידה, שמעה אותה מדברת בטלפון:
"כן, אני כבר בדרך". כן, היום אני פוגשת מתנדבים חדשים, גם את הילדה מהסוכנות… לא זכרתי את שמה, נראה לי שאמה.
הנערה עצרה.
"סליחה… אמרת 'אמה'?" היא שאלה.
האישה חייכה:
"כן. אני מתאמת במרכז לנשים בהריון במצבים קשים. היום אני אמורה לפגוש מתנדבת כדי להכיר לה את האמהות שנשארו ללא תמיכה.
האישה הביטה בה בתשומת לב — ואמרה בשקט:
"לפעמים העזרה מתחילה בדבר הפשוט ביותר — פשוט לוותר על המקום שלך.
אמה השפילה את מבטה. היא חשה בושה וריקנות בו זמנית.
היא רצתה לומר משהו, אך האישה כבר המשיכה בדרכה — בשלווה, בלי להאשים.
ובבבואה של חלון הראווה, אמה ראתה לראשונה לא רק את עצמה — אלא אדם שהבין זה עתה כמה כואב להסיט את המבט ולא לעשות דבר.
