זה קרה ביום קיץ חם, כשהאוויר רעד מעל השבילים והיער נראה דומם ורגוע. ילד אחד טייל בצל עצי האורן — רק כדי להעסיק את עצמו בחופש הגדול. היער היה החבר האמיתי היחיד שלו: כאן הוא יכול היה להקשיב לשקט, לחשוב ולשכוח את העולם.
אבל באותו יום הוא ראה משהו שגרם לו לעצור מיד.
על ענף ישן ומעוות היה תלוי אשכול שלם של כדורים כתומים. הם נראו בהירים מדי ליער — כאילו מישהו תלה אותם כאן בכוונה כדי למשוך תשומת לב. פני השטח של הכדורים היו חלקים, עם כתמים בהירים קטנים. הם היו חמים למגע… כמעט חיים.
הנער משך את ידו, וצמרמורת עברה בגבו.
הוא סיפר על כך לסבתו. היא שתקה ורק שאלה:
"תראה לי איפה."
הם הלכו יחד ליער. סבתו הלכה במהירות, אף שבדרך כלל היא התנהלה לאט. כשראתה את הכדורים, פניה השתנו — הן נעשו רציניות, כמעט קשות.
"אל תיגע בזה," היא אמרה בשקט. "ואל תתן לאף אחד לגעת בזה."
"למה? מה זה?"
הסבתא הסתכלה סביבה, כאילו בודקת אם מישהו מקשיב.
"זה סימן. היער סובל."
הנער לא הבין מיד.
"פעם אנשים חיו ליד היער. הם כיבדו אותו. הם ביקשו רשות לפני שלקחו ממנו. ואז הם התחילו לכרות, לשרוף, לצעוק, ללכלך. היער מזהיר. אם אתה רואה כדורים כאלה — זה אומר שהוא סובל.
הנער שמע אגדות על "יערנים" — אלה ששומרים על עומק הסבך, אך תמיד חשב שזו אגדה. ועכשיו קולה של סבתו נשמע כך, שלא היה שמץ של אגדה במילותיה.
בערב הילד חיפש תיאור באינטרנט. זה באמת היה פטרייה — נדירה, מוזרה.
היא הופיעה רק במקומות שבהם היער נפגע. במקומות שבהם הטבע מבקש לעצור.
ואז הוא נזכר: באביב עבדו ביער שלהם פועלים עם מסורי שרשרת. הם כרתו עצים כדי לבנות בתי נופש חדשים.
הכל התבהר.
למחרת הילד חזר לשם שוב. עכשיו הוא ראה את הכדורים האלה בכל מקום. על הענפים. על גזעים ישנים. על גזעים שנפלו. היער היה שקט, אבל נראה היה שהוא מתבונן. בתוכו עלה תחושה מוזרה — כאילו אלה לא סתם צמחים. כאילו היער אמר: "אתה שומע אותי?"
הילד שמע. הוא הלך למנהל. ניסה להסביר למבוגרים שהיער חולה. הראה תמונות. הם צחקו.
"אלה רק פטריות. לך לנוח."
אבל הילד לא הפסיק. הוא פרסם את התמונות בקבוצה מקומית.
כתב: "אם לא נפסיק לכרות את היער — הוא ימות. ואז גם אנחנו נמות."
ולפתע המורים ראו את זה. אחר כך אקולוגים. אחר כך עיתונאים. התחילה דיון. בדיקות. לחץ. ואחרי חודשיים הקפאו את כריתת העצים. היער ניצל. כשהנער חזר שוב לאותה ענף, רוב הכדורים הכתומים כבר נעלמו. נותר רק אחד — הראשון.
הוא ניגש אליו. ועכשיו זה לא נראה מפחיד. זה נראה חי. כמו תזכורת. לפעמים היער באמת מדבר אל האדם. אבל לא בקול. אלא בכאב. בשתיקה. ובסימנים על הענפים. ואם שמעת — זה אומר שזה בשבילך.
