כשהשמיע ג'יימס את בכי בנו ליאם ועלה לעליית הגג, הוא ציפה לראות שם חרקים רגילים. ליאם אמר שהוא שמע "זמזום" ופחד שהצרעות עומדות לתקוף. אבל מה ששניהם ראו היה שונה לחלוטין ממה שיכלו לדמיין.
בהתחלה ג'יימס באמת חשב שמולו נמצא קן ענק של צרעות, גדול מהרגיל ומפוזר על קורות התקרה. המבנה הזכיר פקעת נייר רב-שכבתית, ובתוכו נשמע זמזום — כמו מנוע של מכונית שעומד לדעוך. עובדי הגינון, שגילו קופסת מתכת ליד העצים בחצר, אישרו את החשדות: זו הייתה הכניסה ל"קן" זמזום דומה.
אולם, כאשר מומחה להדברת צרעות עלה לעליית הגג, הוא סירב לעבוד. ואז התברר כי לא מדובר בחרקים רגילים.
לאחר סדרת התייעצויות עם ביולוגים, ג'יימס קיבל סוף סוף תשובה מדויקת: זו הייתה מושבת דבורים שעירות שחיו שם יותר מ-20 שנה.
דבורים אלה אינן בונות את החלות המוכרות לנו. "הקן" שלהן הוא מערכת מסועפת של מעברים בתוך מבנים עתיקים מעץ, אותם הן מרחיבות ומחזקות בהדרגה. לכן המבנים בעליית הגג נראו כמו פקעת ענקית או כוורת, אך היו קשים וצפופים.
הזמזום, הדומה לצליל מנוע, נבע מהרטט של אלפי כנפיים, שהדהדו בתוך קורות העץ.
המושבה התבררה כוותיקה. דבורים כאלה בדרך כלל לא חיות לנצח באותו מקום, אבל כאן התנאים היו אידיאליים.
הן היו שלווות לחלוטין. אלה לא צרעות ולא דבורים תוקפניות. הדבורים האלה לא תקפו ואפילו לא ניסו להגן על הקן.
המבנה בתוך עליית הגג היה ייחודי.
ביולוגים אישרו מאוחר יותר: קן גדול ויציב כזה הוא נדיר ביותר, והוא היווה אובייקט ביולוגי טבעי שנוצר במשך עשרות שנים.
במקום להשמיד את הקולוניה, ג'יימס קיבל החלטה שהפתיעה את כולם:
הוא יצר קשר עם שמורת הטבע המקומית, ומומחים עזרו לו להעביר את הדבורים בזהירות לבית עץ מיוחד שהוכן מראש בשטח הפארק הטבעי.
הדבורים שרדו, ומבנה הקן נשמר בחלקו והועבר למוזיאון כדוגמה להתאמה טבעית יוצאת דופן.
מה שגרם בתחילה לפחד התגלה כמערכת אקולוגית חיה נדירה, שחייתה בבית באופן בלתי מורגש במשך יותר משני עשורים.
ג'יימס אמר מאוחר יותר:
"חשבנו שמצאנו איום.
ובמקום זאת מצאנו פלא של הטבע, שרק חיפש מקום לחיות בו."
