המטוס עמד ליד הטרמינל, והנוסעים כבר החלו להתיישב בתא הנוסעים. טיסת בוקר רגילה, ריח של קפה ומזגן, אור רך.
גבר בן ארבעים תפס את המקום ליד החלון, פתח את המחשב הנייד והרכיב אוזניות. זה היה המקום האהוב עליו — הוא תמיד בחר במקומות ליד החלון כדי לא להסתכל על אנשים ולא לדבר יותר מדי.
כעבור כמה דקות הופיעה במעבר אישה צעירה עם ילד בן שבע.
"סליחה", היא אמרה בנימוס. "יש לנו כרטיסים ליד, אבל המקום שלי לידך. אפשר להחליף, בבקשה? הבן שלי מאוד רוצה לשבת ליד החלון."
הגבר אפילו לא הרים את הראש.
"לא, סליחה. בחרתי את המקום הזה מראש."
"אני מבינה, אבל הוא פשוט חלם להסתכל על העננים…"
"סליחה, לא."
האישה הנהנה, התיישבה בשורה האחורית. הילד הצטופף אליה והשפיל את מבטו בשקט. הדיילת חייכה, הציעה משקאות, והמטוס החל להסיע.
כשהמטוס הגיע לגובה והעננים נפרשו כשטיח לבן מתחת לכנף, האיש הביט מהחלון. בגלל השמש הוא עצם את עיניו לרגע — וראה בהשתקפות את אותו הילד. הוא ישב מעבר למעבר, מותח את צווארו כדי לראות לפחות קצת את השמים.
האיש הביט בו, ואז שוב בחלון.
ולפתע משהו נגע בו. זיכרון צף במוחו — הוא עצמו, כילד, טס עם אביו וחלם לשבת ליד החלון. אז אביו פינה לו את מקומו. "תראה, בני, זה העולם מלמעלה", אמר לו אז.
עכשיו, בהשתקפות זו, הוא לא ראה את הילד — אלא את עצמו, לפני שנים רבות.
הוא פתח את חגורת הבטיחות, קם וניגש לאישה.
"סליחה… אם לא אכפת לך, תן לו לשבת ליד החלון."
הילד חייך חיוך רחב, כאילו קיבל מתנה. וכשהוא הביט החוצה ואמר:
"אמא, תראי כמה יפה",
האיש הביט גם הוא לשמיים, לראשונה זה זמן רב.
