זה קרה בינואר, באותו רגע נדיר שבו הכביש ליד טבריה נראה אינסופי, לבן וכמעט חסר חיים. הערב כבר הפך ללילה, השלג נצנץ לאור הפנסים, והאוויר היה כה קפוא, שאפילו המנוע עבד בנביחה עמומה ועייפה.
חזרנו הביתה אחרי חופשת ראש השנה — אני, אשתי והכלבה, שהתכרבלתה על המושב האחורי. הרדיו השמיע רחש שקט, ומחוץ לחלון ירד שלג קל.
הכל התחיל עם המכונית שלפנינו — סדאן כסופה. היא נסעה מעט מהר יותר מאיתנו, בביטחון, עם אורות פנסים אחידים. אבל לפתע, כאילו לפי תסריט אבסורדי, הדלת הקדמית הימנית שלה נפתחה לרווחה — ממש בזמן הנסיעה.
הבזק הפנסים תפס את הרגע הזה: הדלת רועדת, שלג עף לתוך תא הנוסעים, ומן הפתח מתחילים לעוף חפצים כהים, אחד אחרי השני. תחילה — שקית, אחר כך איזו סמרטוט, אחר כך משהו מבריק ועגול, כמו מכסה של צנצנת.
ואז, לרגע, ראיתי בובה — בובה של ילדה, עם שמלה בלויה וצמה אחת. הרוח סחפה אותה והיא נעלמה מתחת לגלגלים. המכונית שלפניי לא האטה. הדלת חבטה במרכב, ופריטים מוזרים המשיכו לעוף על הכביש, כאילו מישהו בפנים ניסה להיפטר ממשהו — בדחיפות, בנואשות.
בלמתי והדלקתי את אורות החירום. מאחורי עצרה מכונית נוספת — פאסאט ישנה, ממנה יצא גבר במעיל כהה וכובע, עם אדים בפיו. הוא ניגש, מצמץ בעיניו בגלל הסערה:
— גם אתה ראית את זה? ניגשנו למקום שבו הכל נפל. השלג היה זרוע בכתמים — פיסות בד, תמונות כלשהן, יומן ישן, כמעט רטוב מהשלג, כפפה לילדים עם פונפון לבן.
הרמתי את היומן. על הכריכה היה חתלתול וכיתוב: "מאשה 2003". הדפים היו רטובים, אבל עדיין אפשר היה לקרוא את המילים: "אמא אמרה שנעזוב ולא נחזור יותר…" "אבא שוב כועס. החבאתי את המכתב בקופסה מתחת למיטה…"
עמדתי באמצע הסערה, מחזיק את היומן הקטן, והרגשתי איך הקור חודר לא רק לאצבעות, אלא גם מתחת לעור. בינתיים, המכונית כבר נעלמה מאחורי מסך השלג. לא ניסיון לעצור, לא צפצוף. רק הרוח, הנושאת על הכביש קטעים מהעבר של זרים. האיש שלידי נשף בשקט:
"אולי זרקו זבל?" הנדתי בראשי.
"לא. לא זורקים דבר כזה במקרה. אספנו כל מה שיכולנו והכנסנו לקופסה.
השלג כיסה במהירות את העקבות, כאילו ניסה למחוק את האירוע המוזר הזה. מאוחר יותר מסרתי את הממצאים למשטרה. כעבור כמה ימים התקשרו אליי: מצאו את בעלת המכונית. אישה, בת שלושים ושמונה. נסעה לבדה.
אמרה שהדלת פשוט לא נסגרה כמו שצריך, והדברים — ישנים, מיותרים, מהילדות. אבל כשהוציאו לה את היומן — היא שתקה זמן רב, ואז פרצה בבכי. התברר שהחפצים האלה היו כל מה שנשאר מאחותה הצעירה, שמתה לפני עשרים שנה. היא לקחה אותם למזבלה כדי "להתחיל דף חדש".
ואז — סופת שלגים, שפתחה את הדלת, כאילו החורף עצמו החליט שאי אפשר פשוט לזרוק את העבר. וחשבתי: אולי כל זה לא קרה במקרה. אולי יש דברים שאפילו השלג לא מסוגל לקבור.
