זה קרה בעיצומו של יום עבודה רגיל. אנשים שתו קפה, מישהו בחר עוגות לתה, ילדים הסתכלו על עוגות הקרם מבעד לזכוכית של חלון הראווה. ריח וניל ומאפים טריים מילא את האוויר — נעימות, שקט, שלווה.
ולפתע — מכה עמומה, כאילו מישהו דחף את הדלת המתכתית מבחוץ. המוכרת נרתעה:
"בטח הרוח…"
אבל הדלת רעדה שוב. ואז — נפתחה לרווחה. גוף כהה וענק פרץ פנימה. קרניים. כתפיים. שרירים.
זה היה שור. אמיתי, חי, ענק. והעיניים שלו היו כאלה, שמיד היה ברור: הוא מפוחד. אנשים צרחו.
מישהו הפיל כוס — הקרמיקה התנפצה לרסיסים. הילדים מיד התחילו לבכות. השולחנות חרקו — כולם נמלטו לצדדים.
השור הניד את ראשו — והוויטרינה עם העוגות נפלה על הרצפה. קרם, זכוכית, פירורים — הכל הפך לבלגן ברגע אחד. אבל הדבר הנורא ביותר לא היה שהוא שבר הכל. אלא שהוא לא הבין איפה הוא נמצא.
הוא פשוט ניסה למצוא את הדרך החוצה. הוא רץ בין השולחנות, החליק על האריחים, נשם בכבדות, תפס את הכיסאות בקרניו.
מישהו התחבא מאחורי הדלפק, מישהו רץ לרחוב, מישהו עמד קפוא, בלי לזוז. ואז המוכרת — אישה נמוכת קומה, עם קמח על הסינר וחיוך חיוור — עשתה צעד קדימה.
לא אל השור. אלא אל הדלת. היא פשוט פתחה אותה לרווחה. ואמרה בשקט, כמעט בלחישה:
— לך.
השור עצר. הוא נשם בכבדות, עד כדי כך שהחנות התמלאה בצפצופים. כל שריריו היו מתוחים, כאילו הוא מוכן לזנק בחזרה. אבל הוא הביט באור. באוויר. ברחוב. ויצא. פשוט יצא. עברה שנייה. עוד אחת.
והחנות קפאה — השקט היה כזה שאפשר היה לשמוע טיפת קרם נופלת על הרצפה. ואז מישהו צחק מרוב עצבים.
מישהו התיישב על הרצפה. והמוכרת נשפה לאט ונשכבה על ברכיה — ידיה רעדו כל כך, עד שהיא בקושי הצליחה להחזיק אותן על ברכיה.
מאוחר יותר התברר שהשור ברח מחווה סמוכה. הוא נבהל מקולות רמים, ברח, רץ ברחוב ובמקרה הגיע לחלון ראווה מואר באורות בוהקים — האור השתקף בזכוכית, והוא ראה שם שור "אחר" — את השתקפותו. הוא לא תקף. הוא חיפש את הדרך חזרה.
המצילים הגיעו כעבור עשר דקות. השור עמד על הכביש הריק, נשם בשקט, כאילו סוף סוף הבין שהכל נגמר. ואז המוכרת אמרה משפט אחד שכולם זכרו:
"לפעמים אלה שהורסים פשוט מפחדים מאיתנו יותר.
ומאותו יום הופיע על דלת החנות שלט קטן חדש:
"כניסה לכל מי שעייף. גם אם אתה שור."
