בחצר היה יום אביב רגיל: אדמה לחה אחרי גשם לילי, ריח של רטיבות, ציפורים מקפצות על הדשא. הכל היה רגיל, רגוע. היא יצאה לחצר כדי לעקור כמה שיחים ולסדר סוף סוף את הערוגה. מגרפה, דלי, כפפות — שום דבר יוצא דופן.
אבל כשהאת חבטה באדמה, נשמע צליל מוזר, מעט פריך. היא התכופפה — וראתה בגושי האדמה משהו לבן, מרוח בחרסית. בהתחלה חשבה שמדובר בגרגרי פלסטיק, אולי מישהו שפך בטעות חומרי מילוי מצעצועי ילדים או כדורים מקישוטים. קטנים, עגולים לחלוטין, שקופים למחצה, נאספים באשכולות צפופים, כמו ענבים. אבל ברגע שנגעה בהם בכפפה, נשמע רחש קל ממעמקי גוש האדמה.
היא קפאה. לבה החל לפעום במהירות. ה"כדורים" האלה היו חיים.
כדי לוודא, היא הסירה בזהירות את שכבת האדמה מעליהם. ואז ראתה שהצורות העגולות הלבנות היו מסודרות בתא צפוף – כאילו מישהו בנה בכוונה קן סביבן. האדמה הייתה דחוסה כמו מערה קטנה – מסודרת, כאילו נעשתה בידיים… או על ידי מישהו שפועל לא פחות טוב.
היא הבינה שמדובר בביצים. והיו הרבה מהן. עשרות. יותר מדי בשביל משהו קטן. היא הרגישה צמרמורת.
מחשבות התרוצצו בראשה: "מה זה? ציפור? זוחל? נחש?.."
אבל ציפורים לא מטילות ביצים באדמה. נחשים – לעיתים נדירות, וגם הביצים שלהם נראות אחרת. ואז עלה בזיכרונה זיכרון: פעם קראה שחרקים מסוימים בונים תאים תת-קרקעיים ומטילים שם ביצים.
וכאילו כדי לאשר את השערתה, משהו זחל מתוך קצה הגוש השבור.
גוף כהה ומסיבי. עבה, עם משטח חרקי מבריק. תנועות ארוכות ואיטיות. זה היה חיפושית ענקית. או, ליתר דיוק, הנקבה שלה. והיא ניסתה לסגור את הקן בחזרה, דוחפת את האדמה עם "פניה" הקרניות החזקות.
גל של פחד פרימיטיבי שטף אותה.
כי היא הבינה:
זה היה קן של חיפושית-דובון. אותה חיפושית שמכונה "סרטן אדמה", "מקדחה חיה", "הסיוט של הגנן", ושעלולה לחפור את כל הגינה ולהשמיד את שורשי הצמחים תוך מספר ימים.
וזה — הקן של המושבה העתידית.
היא בלעה רוק. החצר הייתה גאוותה. הערוגות — התחביב שלה והמשמעות שלה. אם תשאיר את הקן הזה — בעוד כמה שבועות יהיו כאן עשרות חיפושיות זוללות, המסוגלות להפוך את האדמה למדבר.
היא הביטה זמן רב במסה הפועמת והחיה של הכדורים הלבנים. היה בזה משהו פרימיטיבי: מאבק הטבע על מקום, חיים נסתרים מתחת לאדמה, המתחוללים ממש מתחת לאף שלנו, בזמן שאנחנו מעמידים פנים שהכל בשליטה.
אבל עכשיו הייתה רק החלטה אחת.
היא לקחה את האת. נשמה נשימה עמוקה. והרימה את כל המטען בבת אחת.
לא הייתה שמחה, לא הייתה הקלה.
רק תחושה שהיא תפס את הרגע שבו הטבע ניסה לקחת את הטריטוריה בחזרה.
ושבאותו רגע היא לא הייתה בעלת הבית, אלא רק משתתפת.
