יום קיץ חם ונטול עננים. הנהר נצץ בשמש, ילדים השתכשכו על החוף, צחקו, בנו רפסודות מענפים.
אף אחד לא הבחין באישה שעברה לאט על הגשר עם שקית — ופתאום נשמע ממנה "מיאו" שקט.
השקית התנדנדה, פגעה במעקה — ונפלה למים.
האישה צרחה, אך לא עשתה דבר — רק
עמדה מבולבלת.
אבל הילד שעמד בקרבת מקום לא היסס.
"יש שם חתלתול!" הוא צעק ורץ אל הנהר.
הוא הוריד את נעלי הספורט והחולצה וקפץ היישר מהגדה. המים היו קרים מהצפוי, והזרם חזק. השקית כבר נסחפה, ומישהו זז בתוכה.
הילד חתר בכל כוחו, לבו הלם, אוזניו זמזמו.
"תחזיק מעמד… אני בא!" לחש, כאילו החתלתול יכול לשמוע אותו.
הוא השיג את השקית, קרע אותה בידיו — וראה גוש צמר קטן ורטוב, שאחז בקצות השקית בכפותיו.
החתלתול בקושי נשם.
הילד לחץ אותו אל חזהו וניסה להסתובב לאחור, אבל הזרם כבר סחף אותו מטה. הוא נחנק, בלע מים, והכל התערפל לנגד עיניו.
על החוף מישהו צעק. אחד המבוגרים קפץ אחריו, אחר רץ אל הגשר.
כשהוציאו את הגבר והילד מהמים, הילד היה מחוסר הכרה.
לידו היה חתלתול רועד, מכוסה בבוץ ובקצף, אבל חי.
הגבר שהציל את הילד ביצע בו הנשמה מלאכותית. הדקות נמשכו לנצח.
ולפתע הילד השתעל, נשם ופקח את עיניו.
"החתלתול… איפה הוא?" הוא לחש.
"איתך. הוא חי," ענה הגבר בחיוך.
מאוחר יותר הרופאים אמרו שעוד קצת והלב שלו לא היה מחזיק מעמד.
החתלתול אומץ על ידי אותה אישה שעמדה על הגשר — עם דמעות בעיניה היא הבטיחה:
"אני לעולם לא אסלח לעצמי על זה, אבל הוא יחיה, אני מבטיחה."
הילד קרא לגור החתולים "נהר".
עכשיו, בכל פעם שהוא הביט ביצור הקטן הזה, הוא נזכר איך חיים אחד הצילו חיים אחרים.
לפעמים גיבורים לא לובשים גלימות. הם פשוט קופצים למים כשאיש אחר לא מעז.
