באותו יום בספטמבר, אנה, פנסיונרית בת 67 מכפר קטן ליד קוסטרומה, יצאה ליער, כפי שעשתה בכל סתיו. סל, סכין, תרמוס עם תה — הכל כרגיל, בשלווה. הבוקר היה קריר, אך שטוף שמש: עלים זהובים הסתחררו באוויר, האדמה הריחה מפטריות וטחב.
אנה הלכה בשביל המוכר, מזמזמת לעצמה שיר ישן. היער היה המפלט שלה — מקום שבו לא היה צורך לחשוב על טרדות החיים והצרות. היא הלכה והתרחקה, שמחה שאף אחד לא נגע באחו האהוב עליה.
מתחת לעץ האשוח נצצו כובעי פטריות, מעט יותר רחוק — פטריות אדומות, צפופות, כמו צעצועים. הסל התמלא במהירות. אך ברגע שפסעה מעבר לגזע שנפל, האדמה תחת רגליה פתאום רעדה. תחילה נשמע חריקה עמומה, כאילו קרח נשבר תחת משקל, ואז — נפילה.
אנה אפילו לא הספיקה לצעוק. האדמה נעלמה מתחת לרגליה, והיא נפלה מטה יחד עם גושי אדמה ועלים. הכל ארך כמה שניות — מכה, כאב ברגל, חושך. כשהיא התעוררה, היה שקט. רק איפשהו מעל נצנץ אור חלש — זה היה השמיים. אנה שכבה על האדמה הלחה, מוקפת בקור ובריח של ריקבון. היא ניסתה לקום — הרגל כאבה, אבל זזה.
היא הסתכלה סביבה. קירות הבור היו לא אחידים, עשויים אדמה, שזורים בשורשי עצים. הגובה — ארבעה מטרים, לא פחות. היא צעקה: "היי! יש כאן מישהו? עזרו לי!" ההד ענה, אבל היער היה דומם.
אז אנה, רועדת, הוציאה פנס מכיסה. האור חדר את החשכה — והאיר משהו שגרם לליבה לקפוא. במרחק כמה מטרים ממנה, ממש בקיר הבור, נראה משהו לבן. בהתחלה היא חשבה — שורש.
אבל כשהתבוננה מקרוב, הבינה: עצם. עצם אנושית. היא נרתעה לאחור, והחבטה את גבה בקיר. היא הרימה את אלומת האור גבוה יותר — וראתה שזו לא עצם אחת. כל הקיר היה מכוסה בשרידים — צלעות, גולגולות, שברי בגדים, כפתורים חלודים. ריח רקוב פגע באפה. אנה עמדה, בקושי נושמת. "אלוהים…" היא לחשה.
היא הבינה שהיא לא נמצאת סתם בבור — אלא בקבר ישן. אולי מתקופת המלחמה. או אולי זה משהו אחר, נשכח ומפחיד. בפאניקה היא ניסתה לצאת משם. אבל האדמה התפוררה תחת ידיה, ובכל פעם שהיא אחזה בשורשים, הם נשברו. הפנס החליק וגלגל אל הקיר — למקום שבו בלט הגולגולת.
מעיניו השחורות נראתה ריקנות. אנה פרצה בבכי. הזמן חלף לאט. ככל הנראה עברה שעה, אולי יותר. היא הרגישה איך מתקרר, איך החושך מתעבה. ופתאום — קול. משהו זז למעלה. רעש של ענפים. "היי!" היא צעקה שוב. "יש כאן מישהו?!" לא הייתה תשובה. אבל הצללים למעלה זזו.
לרגע נראה היה שמישהו מביט למטה. צללית. "עזרו לי!" היא צעקה שוב. אבל במקום תשובה נשמע רשרוש שקט, כאילו מישהו התרחק לאט לצד. ואז אנה הבחינה במשהו חורק מתחת לרגליה. היא כיוונה את הפנס למטה. והיא קפאה.
על הרצפה, ממש לרגליה, באדמה, נראתה ארגז עץ ישן. חצי רקוב, עם פינות ברזל. במקום אחד הלוחות היו שבורים, ומבפנים נצנץ משהו מתכתי — כאילו זהב. היא נגעה בזה בזהירות — הלוח נפל. בתוך התיבה היו מטבעות עתיקים, צלבים מכסף, מדליות, ו… כדור, שתקוע בעצם היד, שבצבצה מהתיבה. אנה נרתעה. לבה הלם בפראות.
זה לא היה קבר רגיל. זה היה מקום שבו מישהו הסתיר פעם גופה ואוצר יחד. היא הרימה את מבטה שוב — וקפאה. בקצה הבור עמד אדם. במעיל ארוך וכהה, עם ברדס. הוא לא זז. רק הביט למטה. הפנס החליק מידיה וכבה.
"מי אתה?!" היא צעקה בייאוש. דממה. ואז — קול שקט וצרוד מלמעלה:
"אף אחד לא היה אמור למצוא את המקום הזה…"
הדבר האחרון שהיא הספיקה לשמוע היה קול שנשמע כאילו שוב נשפך אדמה מלמעלה.
למחרת, צוות החיפוש גילה בור טרי ביער. סלסלת הפטריות הייתה מונחת לידו, מונחת בקפידה ליד העץ. ולמטה — כלום. לא בור, לא עקבות.
רק אדמה ישרה ותחושה מוזרה שהיער יודע יותר ממה שהוא מספר.
