זה קרה בסוף יום העבודה. העיר העייפה חזרה הביתה: אנשים פיהקו, חלקם הסתכלו בטלפונים שלהם, חלקם החזיקו שקיות עם מצרכים. האוטובוס נסע לאט, מטלטל על הבמפרים, כרגיל. אישה עמדה ליד המעקה.
התיק היה על כתפה, כרגיל. היא החזיקה בידיה רשת עם לחם וחלב. מחשבותיה היו רחוקות: מה להכין לארוחת ערב, לא לשכוח להתקשר לאמא, לבדוק את שיעורי הבית של הילד…
ולפתע — תנועה כמעט בלתי מורגשת. אבל אף אחד לא הבחין בדבר. מאחור עמד גבר נמוך עם מעיל כהה. הוא עמד קרוב מדי. קרוב יותר ממה שצריך. הוא חיכה. הוא המתין. ידו זזה לאט, כמעט בלתי מורגשת. אצבעותיו היו בטוחות, כאילו כבר עשו זאת מאה פעמים.
התיק נפתח מעט. הרוכסן החליק. הארנק נעלם — בזהירות, בשקט, כאילו זה היה פשוט חלק מתנועת האוטובוס. האישה לא הרגישה דבר. אבל אדם אחד ראה. בחור בן עשרים, עם אוזניות על הצוואר, עמד מעט בצד. הוא הבחין בכל — איך היד עברה על התיק, איך הרוכסן נפתח, איך הארנק החליף בעלים.
אבל הוא לא ידע מה לעשות. באוטובוס היו הרבה אנשים. חלקם היו עייפים, חלקם עצבניים, חלקם פשוט רצו הביתה. אם יתחיל סכסוך — אף אחד לא יתערב. והגנב עלול להיות מסוכן. והבחור הבין: צריך להיות זהיר.
האוטובוס טלטל — ובאותו רגע הגנב כבר התכוון לרדת בתחנה הבאה. הבחור צעד קדימה.
"אדוני," הוא אמר בקול רגוע אך רם, "החזר לה את הארנק."
הגנב הסתובב. חיוך — דק, קר. כאילו זה היה משחק.
"איזה ארנק? אתה מתבלבל?" הוא אמר כמעט בחיבה.
האישה הביטה בבחור בתדהמה. ידה נשלחה באופן מכני אל התיק. הרוכסן היה פתוח. פניה החווירו.
ליבה צנח מטה.
"תחזיר", חזר הבחור. כבר בקול תקיף יותר.
באוטובוס השתררה דממה. כולם הקשיבו. אבל אף אחד לא התערב. הגנב הסתכל סביבו. הבין: אם משהו ישתבש — אף אחד לא יעזור לו. הוא חשק שיניים. ובחוסר רצון רב הכניס את ידו לכיס. הארנק היה בכף ידו.
הוא נופף בידו, כאילו זה לא עניין גדול:
"נו, באמת, מה אתם… פשוט לא שמתי לב. אני… רציתי לעזור, הרוכסן היה פתוח.
אבל אף אחד לא האמין לו. האישה לקחה את הארנק. אצבעותיה רעדו כל כך, שהיא בקושי הצליחה להחזיק אותו. הבחור הנהן בשתיקה. והגנב, בלי לומר מילה, ירד בתחנה הבאה, בלי להביט לאחור. האוטובוס המשיך בנסיעה.
רעש המנוע, רשרוש השקיות, אנחות. האישה ניגשה אל הבחור.
"תודה… אם לא היית… אפילו לא הייתי שמה לב…"
הוא חייך בצניעות:
"פשוט הסתכלתי יותר טוב."
ואז הנהג אמר בשקט, אך בבהירות, במראה האחורית:
"לפעמים כולנו צריכים להסתכל יותר טוב."
לפעמים הגיבור הוא לא זה שצועק בקול רם, אלא זה שלא עובר ליד.
