הבוקר היה רגיל. העיר חיה את שגרתה: זרם מכוניות, צפצופים, רעש. השמש רק התחילה לעלות, ואור זהוב רך חדר מבעד לשמשת המכונית. הוא חיכה לרמזור הירוק, נשען על ההגה, מביט בעצלתיים לצדדים. יום רגיל. שום דבר לא בישר שהוא ייזכר לאורך זמן.
ואז משהו מוזר משך את תשומת לבו.
בקצה המעבר, ממש על האספלט, הייתה מונחת חבל כלשהו. דק, כהה, כאילו רטוב. הוא התנודד קלות, כאילו ברוח. הוא כמעט לא שם לב — מי יודע מה יכול להיות מונח על הכביש. אבל בשנייה הבאה ה"חבל" זז.
לאט. בתנועה חיה, איטית, זרה.
ולבו צנח: זה היה נחש.
ארוך, בצבע זית כהה, עם גולגולת משולשת, מעט שטוחה. הוא זחל ישר אל הפס שבו עמדו המכוניות.
עורו התכסה בצמרמורת, למרות שהזכוכית והמתכת הפרידו בינו לבין הסכנה.
הוא מצמץ, מנסה לשכנע את עצמו שהוא טועה:
"זה לא יכול להיות… אנחנו לא בטקסס, לא בג'ונגל…"
אבל הנחש היה אמיתי.
חי.
ובטוח מאוד בתנועותיו.
באותו זמן עמדו אנשים בצומת: אישה עם עגלה, גבר מבוגר עם שקית, תלמיד בית ספר עם תיק. אף אחד עוד לא הבחין בסכנה. כולם פשוט חיכו לירוק — כמו תמיד.
השניות נמשכו לאט בצורה מפחידה.
הרמזור הבהב — הולכי הרגל קיבלו אור ירוק.
האישה עם הילד עשתה צעד קדימה.
הוא לא חשב. הוא לא הספיק לחשוב.
הוא קפץ מהמכונית בפתאומיות, עד שכמעט טרק את הדלת על אצבעותיו.
"עצרו!" הוא צעק, עד שאנשים בשתי מכוניות אחרות הסתובבו.
האישה נרתעה, העגלה נעצרה.
הוא הצביע בידו כלפי מטה.
הנחש כבר כמעט נגע בכף רגלה.
האיש המבוגר החוויר. התלמיד קפא כמו פסל.
לרגע אחד שררה דממה מוחלטת בצומת.
מישהו הספיק ללחוש:
"אלוהים…"
הנחש הרים את ראשו. לאט מאוד. והוא לעולם לא ישכח את המבט הזה. עיניים שטוחות, שחורות, עתיקות — כאילו רואות מבעד. המצב הפך מסוכן. אם יעשה תנועה פתאומית — הנחש יתקוף. אם יתקרב — גם כן. לברוח — מאוחר מדי. ואז הוא עשה את הדבר היחיד שיכול היה לעשות.
הוא הוריד מהמכונית את חגורת הבטיחות שהייתה מונחת על המושב — עבה, מעור, עמידה. והחזיק אותה ביד מושטת, וניסה לדחוק את הנחש בזהירות לעבר המדרכה, בלי לגעת בו.
התנועות היו איטיות, כמו במים.
הנחש התפתל, נשך — אך בהדרגה זחל בחזרה לכיוון הדשא.
הולכי הרגל עמדו בשקט, כאילו פחדו להפר את האיזון העדין.
ולפתע — הוא נעלם בין השיחים מתחת לשלט.
נעלם באותה פתאומיות שבה הופיע.
רק אז האנשים החלו לנשום שוב.
אישה חיבקה את ילדה אל חזה.
גבר מבוגר ניגב את מצחו, למרות שהיה קריר.
תלמיד בית ספר לחש:
"מה זה היה בכלל?.."
הוא פשוט התיישב מאחורי ההגה.
ורק כשדלתות הרכב נסגרו, ידיו החלו לרעוד.
גופו הבין לפתע מה קרה.
לפעמים הסכנה קרובה יותר ממה שאנחנו מוכנים להאמין.
ולפעמים שלוש שניות וצעד אחד מחליטים הכל.
