הטיסה הייתה אמורה להיות רגילה. טיסת בוקר, המטוס כמעט מלא, כולם נראו מנומנמים ועייפים. אנשים התמקמו, העבירו תיקים, סגרו מדפים. שום דבר יוצא דופן. הוא תפס את מקומו ליד החלון. לפניו היו שעתיים של טיסה. הוא רק רצה להירגע, להסתכל מהחלון על העננים ולנמנם קצת. אבל השלווה הסתיימה ברגע ששמע קול רם ומרגיז מאחוריו:
"איזה צפיפות! אין איפה לשים את הרגליים!" התלונן הנוסע מאחוריו.
בהתחלה הוא לא שם לב. כולם לא מרוצים לפעמים. אבל כעבור דקה רגליים ננעצו בחוזקה בגבו. הכיסא הרך זע. הוא נאנח וניסה לזוז בזהירות. אבל ברגע הבא הגיע מכה אחת. ואז שתיים. ואז שלוש.
הוא הסתובב:
"סליחה, אתה יכול להפסיק לבעוט בכיסא?"
האיש מאחור — גבר גדול בשנות הארבעים לחייו — אפילו לא ניסה להיראות מנומס:
"אני מותח את הרגליים. יש לי זכות.
קולו היה גס, מבטו היה חצוף.
הטון שלו היה כאילו הוא הבעלים של המקום.
הוא ניסה להסביר:
"אני מבין, אבל אתה לוחץ לי על הגב. אפשר להיות קצת יותר עדין?"
"אם משהו לא מוצא חן בעיניך — תחליף מקום," הוא חייך.
דיילת עברה לידם.
הוא החליט לא להתעמת והפנה אליה את דבריו:
"סליחה, אפשר לעזור? הוא כל הזמן דוחף את הכיסא."
היא חייכה בנימוס:
"אדוני, בבקשה אל תיגע בכיסא של הנוסע שלפניך."
על כך האיש נאנח באופן תיאטרלי:
"אוי, נו, מצאנו מתלונן… לא נורא, הוא יסבול."
הדיילת הלכה. והמכות בגב הפכו רק יותר חזקות. הוא חשק את שיניו. נשם לאט. לא רצה שערורייה. לא רצה "להיראות חלש". לא רצה להפוך לאדם שמקלל בגלל שטויות. אבל לאחר זמן מה, האיש מאחור התחיל גם לדבר בקול רם בטלפון, למרות שהמטוס כבר התכונן להמראה:
"למה לכבות? אני אגיד לך כשאסיים!" הוא אמר לטלפון, מתעלם מבקשות הצוות.
כולם סביבו החלו להביט בו בכעס. אבל אף אחד לא אמר דבר. המטוס המריא. המכות נמשכו. לפעמים — במקרה. לפעמים — בכוונה. הוא הרגיש חסר אונים. ואז, ברגע מסוים, קרה הדבר שהפך לטיפה האחרונה.
האיש מאחור פתח את השולחן והחל לאכול איזה בוריטו שקנה בשדה התעופה — בלע בקול רם, מפיל חתיכות, והושיט את ידו קדימה, מניח את האריזה על משענת הכיסא שלפניו. סתם ככה. כמו על מדף. זה כבר לא היה סתם גסות. זו הייתה השפלה. הוא הסתובב לאט.
"תוריד את זה", הוא אמר בשקט.
"מה אתה תעשה?" האיש חייך, אפילו בלי להוריד את היד.
באותו רגע, השכן מעבר למעבר קרא שוב לדיילת:
"סליחה, גברת, אבל הנוסע הזה מתנהג בצורה בלתי נסבלת".
הדיילת ניגשה. היא הסתכלה על המצב. ואז, בפעם הראשונה, נשמעה קשיחות בקולה:
"אדוני, אם לא תפסיק מיד, נרשום דוח על הפרת כללי הטיסה. זה אומר קנס, רישום ברשימה השחורה של חברת התעופה והזמנת המשטרה עם הנחיתה."
הצחוק נעלם.
"את… רצינית?" לחש האיש.
"בהחלט," היא ענתה.
הוא ישב ללא תנועה. דקה. חמש. חמש עשרה. ואז לחש בשקט:
"סליחה."
אבל לא קדימה. לשום מקום. לעצמו. והנוסע ליד החלון פשוט הביט בשמיים. העננים היו אחידים. רגועים. לא היה שם שום רעש, שום כעס. ופתאום הוא הבין:
לפעמים לא צריך לצעוק כדי לנצח. מספיק שמישהו לידך לא ישתוק.
