שעת בוקר מוקדמת בחופי מונטנגרו.
הים שקט, השמים צלולים, השמש רק מתחילה לעלות מעל האופק.
שלושה דייגים — מילוש, ארסן ולוקה — יוצאים בסירת העץ הישנה שלהם, כמו בכל בוקר.
הים מאכיל אותם, והים גם מפחיד אותם — הזקנים תמיד אמרו שבמים מסתתרים "אלה שלא כדאי להפריע להם".
אבל באותו בוקר, משהו היה שונה כבר מהרגע הראשון.
הרשת שהורידו עמוק למים נמתחה לפתע כאילו אבן כבדה נתפסה בה.
הסירה נטתה לצד, החבלים חרקו, והמים סביבם החלו לבעבע.
— תמשוך, לוקה! — צעק מילוש ונעץ את רגליו ברצפה.
וכשהרשת עלתה אל פני המים — שלושתם קפאו במקומם.
בתוך הרשת התפתל משהו עצום.
דג — אבל לא דומה לאף דג שהם ראו מימיהם.
עור כסוף־אפרפר, כמו מתכת קרה.
עיניים גדולות מדי — כמעט אנושיות, מבריקות כמו זכוכית.
לאורך הגוף — בליטות קטנות דמויות קוצים.
הוא כמעט לא זז, אבל היה בו מבט — כאילו הוא מתבונן בהם.
— זה… שד־ים? — לחש לוקה.
— או מוטנט, — מלמל ארסן. — עם כל הזיהומים האלה… מי יודע מה יוצא מהמים היום.
הם ניסו למשוך אותו לסירה, אבל ברגע שמילוש נגע ברשת עם הקרס —
הדג התפרץ בתנועה חדה.
הסירה כמעט התהפכה.
נתזי מים היכו בפניהם.
ואז — מתוך הזימים — נשמע צליל.
לא נשיפה.
לא רחש.
אנחה.
שלושתם קפצו לאחור.
הים שוב נרגע, גליו לוחשים בשתיקה.
הדג שכב דומם — אבל העיניים שלו… עדיין הביטו.
כאילו מבקשות: שחררו.
ידיו של מילוש רעדו כשלקח את הסכין.
— אנחנו לא נפגע בך, — מלמל, לא מאמין שהוא מדבר עם דג.
הוא חתך את החבל — וגוף היצור החליק בחזרה למים.
הם עמדו וצפו בו שוקע אל העומק, משאיר אחריו שובל קצף כסוף.
כשהם חזרו לנמל, הים כבר זהר בזהב של הזריחה.
אף אחד מהם לא דיבר.
לוקה היה הראשון ששבר את השתיקה:
— שמתם לב… על הצד שלו… היו סימנים. כמו אותיות.
מילוש קימט את מצחו.
— אותיות?
— כן. לטיניות.
מילוש לא ענה.
אבל בערב, כשפתח את הטלפון והסתכל בתמונה שצילם — הוא קפא.
על גופו של היצור אכן הופיעו סימנים.
ברורים.
צרובים.
כמו חותם.
רק שהמילים לא היו בשום שפה אנושית.
ומאותו לילה, מילוש לא יצא יותר לים עם הזריחה.
הוא אמר:
"יש דברים שלא רוצים שיעלו אותם מהעומק אל האור."
