באותו לילה ירד גשם על החווה. טיפות כבדות דפקו על גג האסם, והרוח כופפה את עץ הדובדבן הישן ליד השער. סרגיי, חקלאי מכפר קטן ליד פנזה, ערך סיבוב כהרגלו — בדק את הגדרות, נעל דלתות, האכיל את החיות. הכול נראה רגיל, עד ששמע מילת "מיאו" חלשה מתחת לטרקטור הישן.
הוא האיר בפנס — וראה יצור קטן ורטוב רועד מקור. חתולה. בהריון. בטן גדולה, הפרווה סבוכה, העיניים מפוחדות, כאילו מבקשות עזרה. סרגיי כרע ואמר בשקט:
— נו, יפיפייה… פה לבד את לא תשרדי.
הוא הביא לה קערת חלב וקצת קש חם. החתולה בהתחלה נסוגה בחשדנות, אבל אחרי רגע כאילו החליטה לסמוך עליו — זחלה לפינת האסם והתגלגלה לכדור קטן. כך היא נשארה שם.
באמצע הלילה סרגיי התעורר — הגשם לא הפסיק. באסם היה שקט, רק מדי פעם נשמע מיאו חלש. בבוקר, כשהוא בא לבדוק מה שלומה, ליבו נעצר:
לצידה שכבו גושים זעירים וחמים — חמישה חתלתולים.
הוא חייך:
— טוב, עכשיו במשק נהיינו יותר.
סרגיי בנה להם קופסה, ריפד במעיל ישן, שם קרוב לתנור. החתולה, כאילו מבינה שהיא רצויה, הפסיקה לפחד ואפילו נתנה לו ללטף אותה.
אבל מוזרות התחילה ביום השלישי.
סרגיי שם לב שהחתולה נעלמת הרבה. בהתחלה חשב שהיא פשוט יוצאת לענייני "חתולים". אבל כשהדבר חזר שוב ושוב, הוא החליט לעקוב אחריה.
היא הלכה דרך הגינה, לאורך הגדר — ישירות לאסם הישן שכבר שנים לא השתמשו בו. סרגיי הלך אחריה בשקט… וכשהוא פתח את הדלת החורקת, הוא קפא.
בפנים, על ערימת קש ישנה, שכבו עוד חתלתולים — לא שלה! פראיים, רזים, קרים.
והחתולה שלו — חיממה אותם. היא האכילה בתור את שלה ואת הזרים, מתגלגלת ביניהם כמו אם מסורה, כאילו הבינה שבלעדיה הם לא יחזיקו מעמד.
סרגיי עמד בשקט.
— את… קדושה, מה? — לחש.
מאז הוא התחיל להאכיל את כולם. החתולה הביאה את החתלתולים הפראיים לבית, בעדינות, אחד-אחד, בפה. אחרי כמה ימים היו כבר תשעה. היא לא חילקה בין "שלי" ל"זרים". ליקקה את כולם, חיממה את כולם, שמרה עליהם מפני קור וכלבים.
סרגיי לא יכול היה להפסיק לחייך. הוא אפילו תלה שלט על הקופסה:
"בית אמא מורקה"
השכנים צחקו:
— סרגיי, פתחת בית יתומים לחתולים?
— ולמה לא? — השיב. — תראו: לא לכל בני האדם יש לב כזה. והיא — אחת לכולם.
עבר חודש. החתלתולים גדלו, רצו בחצר, טיפסו על מגפיים ורדפו אחרי אפרוחים. החתולה שכבה בשמש, מביטה בגאווה ב"גן הילדים" שלה.
ואז, בוקר אחד, סרגיי הבחין שהיא איננה. נעלמה. עזבה את כולם בידיו, כאילו ידעה — שהוא יצליח.
הוא חיפש, חיכה, שאל — אך לא מצא. אבל עכשיו, כל ערב כשהוא יוצא לחצר, תשעה זנבות מפוספסים רצים אחריו. וכל פעם הוא אומר בשקט:
— תודה לך, מורקה. לימדת אותי מהי טוב לב אמיתי.
