הגשם ירד כמו קיר. הכביש נוצץ, אורות המכוניות השתקפו באספלט הרטוב והפכו את הכול לכאוס של אור ומים.
ד"ר מארק סאנדרס היה במשמרת כבר שתים־עשרה שעות.
קול המוקדנית בקשר נשמע חד:
— תאונת דרכים בקילומטר ה־42. פצועה. מחוסרת הכרה.
כעבור עשרים דקות הם כבר היו במקום.
הרכב שכב בתעלה בצד הדרך, מעוך, אדים עלו מתחת למכסה המנוע.
מארק רץ אל הדלת, שלף את האישה — צעירה, מכוסה דם ושברי זכוכית.
הדופק חלש, הנשימה בלתי יציבה.
הוא עבד על אוטומט: לייצב, לחבר חמצן, לקבע את הצוואר.
כמו תמיד.
ורק כשנשימתה התייצבה — הוא הרים את עיניו וראה את פניה.
והוא קפא.
— לא… — לחש.
זו הייתה שרה.
אשתו לשעבר.
האישה שלא ראה כבר יותר מחמש שנים.
מארק אחז בידה, לא מאמין.
כל השנים שניסה לשכוח — חזרו בבת אחת:
זיכרונות, כאבים, צחוק, לילות ארוכים במטבח.
בתוך הרכב הוא הבחין בתיק ילדים.
הוא הוציא אותו, פתח — ובפנים בובה רכה ותמונה.
שרה עם ילדה קטנה.
על גב התמונה היה כתוב:
"אבא, אנחנו בדרך אליך."
מארק הביט בה — והבין.
זה לא היה מקרי.
