חזרתי הביתה אחרי יום קשה. השלג נדבק לשמשה, הפנסים השתקפו באספלט הרטוב, ולפניי — פקק אינסופי. עמדנו כבר כמעט ארבעים דקות, אי־אפשר היה לזוז או להסתובב. הדלקתי את הרדיו, הסרתי את הכפפות, ובהיתי בטיפות הגשם שזלגו לאיטן על הזכוכית.
ופתאום — נקישה קלה על החלון.
נבהלתי.
לצידי עמדה ילדה קטנה. לא יותר מחמש או שש. כולה רטובה, במעיל ישן, שתי צמות — אחת קצת פרומה. היא הביטה בי ישירות, בשלווה, בלי פחד, כאילו ידעה בדיוק מי אני.
— “תפתחי, בבקשה,” — אמרה בקול דקיק.
פתחתי מעט את החלון — ואוויר קר חדר פנימה.
— “את הלכת לאיבוד?” — שאלתי.
היא הנידה בראשה.
— “לא. רציתי רק לומר לך משהו.”
קימטתי מצח.
— “מאיפה באת, מתוקה? איפה אמא שלך?”
אבל אז היא הושיטה את ידה — קטנה, בכפפה רטובה — והחזיקה בה מטבע עתיקה, כהה, עם חור קטן באמצע.
— “קחי,” — אמרה. — “זה בשבילך. אבל אל תאבדִי את זה. תצטרכי את זה בקרוב.”
נדהמתי.
— “למה?”
הילדה הביטה בי בעיניים הגדולות והעמוקות שלה וענתה בשקט:
— “כי את מחכה כבר יותר מדי זמן. בעוד שלושה ימים תדעי הכול.”
לפני שהספקתי להגיב, המכוניות מלפנים החלו לזוז — הפקק השתחרר. הסבתי את מבטי לשנייה בלבד, וכשבדקתי שוב במראה… היא כבר נעלמה. בלי עקבות.
יצאתי מהמכונית, הבטתי סביב — אף אחד. רק ערפל, פנסים, ואספלט רטוב.
כשחזרתי למושב, ראיתי את המטבע מונחת שם. היא הייתה קרה, כמעט כמו קרח.
עברו שלושה ימים.
בערב נסעתי שוב באותו כביש. בצד הדרך עמד גבר שהחליף גלגל. האטתי — אפילו לא ידעתי למה. הוא הרים את מבטו, וליבי החסיר פעימה.
זה היה הוא.
האדם שאהבתי פעם, ולא ראיתי כבר יותר מעשר שנים.
דיברנו כאילו לא נפרדנו מעולם. וכשפתחתי את תא הכפפות כדי להוציא מגבונים, המטבע נפלה על הרצפה בצליל עמום.
הרמתי אותה — ורק אז הבחנתי בחריטה שעליה:
“הכול חוזר, כשהזמן שלו מגיע.”
הרמתי את מבטי — והוא הביט בי ואמר לפתע:
— “מוזר… הייתה לי מטבע בדיוק כזאת. ילדה נתנה לי אותה פעם, בצד הדרך.”
קפאתי.
המבט שלנו נפגש — ובאותו רגע שנינו הבנו: המפגש הזה לא היה במקרה.
