סופת החורף החלה בפתאומיות. השלג ירד בכבדות, הרוח יללה בין העצים, כאילו היער עצמו בכה מקור. בלילה כזה אפילו ציידים מנוסים לא יצאו מהבית. אבל דווקא אז, בתוך הסערה, בין ההרים, התינוק הקטן הלך לאיבוד.
אמו, אישה צעירה בשם אנה לינדברג, חזרה מהכפר הסמוך, שם קיוותה למצוא עזרה — המכונית הישנה שלה נתקעה בשלג, ובניסיון ללכת ברגל היא מעדה, נפלה, והעריסה עם התינוק החליקה מידיה. כשהיא קמה, התינוק כבר לא היה שם — רוח חזקה ושביל חלקלק סחפו אותו. היא צרחה, קראה בשמו, זחלה בשלג, אבל סביבה נשמע רק יללת הסערה.
בינתיים, היער חי את חייו הפראיים. בין הערימות שלג החליקו צללים — להקת זאבים אפורים, שחזרה למאורה לאחר הציד. מנהיגת הלהקה, זאבה זקנה שזכתה לכינוי, כפי שיקראו לה הציידים מאוחר יותר, לונה, הייתה הראשונה שהבחינה בגוש קטן בשלג. הוא יילל בשקט — כמעט כמו גור זאבים שאבד מאמו.
לונה התקרבה, דקרה אותו בזהירות באפה. הריח היה זר, אך חם באופן מוזר. התינוק זע, ויללה חלשה נשמעה ברחבי השדה המושלג. הזאבה נשכבה לידו, מכסה אותו בגופה מפני הרוח. שאר הזאבים התייצבו בחצי מעגל, ויצרו חומה חיה.
כך, בקור ובחושך, ילד אנושי בילה את הלילה בלהקת זאבים.
עם שחר, צוות החיפוש — ציידים, מצילים ואנה עצמה — נתקל בעקבות יוצאי דופן. הם לא הובילו לתהום, לא לנהר, אלא עמוק יותר לתוך היער. בהתחלה הם חשבו שהזאבים גררו את התינוק, והתכוננו לגרוע מכל. אבל מה שראו כעבור כמה דקות לא היה ניתן להסבר.
בקרחת יער, בין עצי אשוח, שכבה זאבה. לידה — תינוק, עטוף בפרוותה. שאר הזאבים עמדו בקרבת מקום, מתבוננים באנשים בזהירות, אך לא תקפו. אחד המצילים, שלא האמין למראה עיניו, לחש:
"הם… שומרים עליו."
אנה רצה אל בנה, מתייפחת מאושר. הילד היה חי, לחייו היו חמות, נשימתו הייתה סדירה. סביב עדיין היו עקבות של זאבים, כאילו עמדו על משמר כל הלילה. לפני שנעלמה בצמחייה, הזאבה הסתובבה והביטה ישירות באנה — במבט ארוך, כמעט אנושי.
מאוחר יותר, הרופאים אישרו: הילד לא סבל מקפיאה או משריטות. איש לא הצליח להסביר איך הוא שרד בטמפרטורה של מינוס עשרים מעלות.
מאז, באזור היער הזה, אנשים החלו להבחין בזאבה בודדת עם פרווה כסופה. היא מעולם לא התקרבה לכפרים, אך לעתים קרובות הופיעה בשולי היער, כאשר אנה טיילה עם בנה.
אנה קראה לילד ליאו — על שם הכוח שהציל אותו.
ובכל שנה, בלילה של שלג כבד, נשמע יללה שקטה על הגבעה מאחורי הבית.
לא מאיימת — יותר כמו מישהו שבודק: האם הכל בסדר עם מי שפעם חימם את ליבו.
