השמש שקעה מאחורי קו עצי האשוח הכהים, כשמיכאל, יערן עם 30 שנות ניסיון, שמע יללה חלשה, כמעט מתלוננת. הוא עצר והקשיב. היללה באה מהאגם הקפוא — ונשמעה כאילו היא לא שייכת ללהקה, אלא ליצור בודד ומיואש.
מיכאל הלך לכיוון הצליל. השלג חרק, הנשימה צרבה מהקור. כשהעצים התפזרו, הוא ראה את האגם — ואת מה שגרם ללבו לצנוח.
במרכז הקרח — חור, הקרח מסביב סדוק. ולידו, חצי בתוך המים, שכב זאב. כפותיו הקדמיות רעדו, מנסות להיאחז בקרח. המים מסביב היו כהים מדם. כפה אחת — במלכודת חלודה.
הזאב כבר לא ילל. הוא רק נשם בשקט — והביט באדם.
"נו, אחי…" אמר מיכאל בשקט. "אתה רוצה לחיות? אז בוא, בלי שטויות.
הוא קשר חבל לחגורה, ואת הקצה השני לעץ אורן. הקרח חרק בכל צעד. הזאב הרים את הראש, אבל אפילו לא ניסה לנהום — לא נותרו לו כוחות. מיכאל נשכב על הבטן, זחל קדימה, השליך את החבל על כפות הזאב — ומשך לאט.
באותו רגע הקרח מתחתיו השמיע חריקה קלה. הוא קפא. ואז — עוד משיכה. והחיה מצאה את עצמה על קרח יציב.
שניהם צנחו על החוף. הזאב נשם בכבדות, עיניו עצומות. מיכאל ראה את הדם מתפשט על השלג בכתמים אדומים.
"זהו, זהו… מעכשיו אני לבד."
הוא נשא את החיה אל תוך הבית — על שמיכה ישנה, כמו כלב פצוע. התנור בער, ריח זפת מילא את החדר. מיכאל פתח בזהירות את המלכודת, שטף את הפצע וחבש אותו. הזאב יילל, אך לא התנגד.
"תתאפק. אם תמות כאן, לפחות לא תהיה בשלג", הוא רטן, אך ידיו היו רכות.
הלילה היה ארוך. הזאב נשם בכבדות, לפעמים ילל בשקט בשנתו. מיכאל ישב ליד התנור, שתה תה צמחים וחשב: "מה אני עושה? הבאתי את החיה הביתה… זקן טיפש."
אבל בבוקר הזאב פקח את עיניו.
הוא לא נהם. הוא רק הביט בשתיקה. זמן רב. ואז — לאט, במאמץ — טמן את אפו בכף ידו של היערן. כמעט מבלי שירגישו.
הימים חלפו. הזאב אכל מעט, שתה מים, שכב ליד התנור. לפעמים, כשמיכאל ניקה את הרובה או ניסר עץ, החיה התבוננה בשקט. בעיניה כבר לא היה זעם — רק עייפות ו… משהו דומה לתודה.
ביום השביעי הזאב קם. ניגש לדלת. מיכאל פתח אותה.
ברחוב היה שלג טרי. הזאב עשה צעד. הסתובב.
מיכאל הנהן:
"לך. הטאיגה מחכה לך. אין לי סיבה להחזיק אותך."
הזאב התעכב עוד רגע… ונעלם ביער.
עברה שבוע. בבוקר, כשמיכאל חטב עצים, הוא שמע קול מוכר. לא אחד — כמה קולות. יללה. עמוקה, ממושכת. הוא יצא אל שולי היער.
בגבול היער, בין עצי האשוח, עמד להק. המנהיג — זאב אפור עם רגל חבושה — הביט היישר אליו. זה היה הוא.
הלהקה עמדה בשקט — לא תקפה.
המנהיג התקרב. עד לקצה השלג ליד הבית. נמוך, כמעט בלתי מורגש, הרכין את ראשו.
הלהקה עמדה בשקט — לא תקפה.
המנהיג התקרב. עד לקצה השלג ליד הבית. הוא הרכין את ראשו נמוך, כמעט בלתי מורגש.
ואז הסתובב. ויחד עם הלהקה נעלם ביער החורפי.
מיכאל עמד זמן רב ללא תנועה. ואז אמר בשקט:
"תודה גם לך."
מאז אותו חורף, איש לא ראה עוד זאבים ליד הכפר. איש לא שמע עוד יללות לילה מתחת לחלונות. הציידים התלוננו שהלהקה נדדה צפונה.
אבל בכל חורף, כשירד השלג הראשון, מיכאיל יצא אל האגם, שם הקרח נסדק פעם, והביט אל היער.
כי אי שם, בין האורנים והשלג, חי זאב, שפעם אחת לא נשך את ידו… אלא זכר את חומה.
