בכל אביב, בסוף השבוע האחרון של אפריל, היינו מתכנסים כל המשפחה סביב השולחן הגדול בבית הוריי. זו הייתה מסורת: על השולחן היו טורניפים טריים, בשר צלוי, לימונדה עם נענע והקינוחים הראשונים עם תותים. כולם חיכו ליום הזה: צחוק, סיפורים, ריח לילך מהחלון ותחושה שהכל בעולם שקט וביתי.
באותו ערב לבשתי שמלה פשוטה ובהירה, קלעתי את השיער וכמו תמיד הוספתי את העגילים האהובים עליי — מתנה מבעלי. הכנתי הכל מראש, רציתי שהוא יגיע בזמן ו, כרגיל, יחייך כשייראה את השולחן הערוך. אבל הוא איחר. התקשרתי — ללא מענה.
עשרים דקות לאחר מכן הדלת נפתחה. ובאותו רגע האביב נקטע, כאילו מישהו שלף את חוט השמש מהשקע.
הוא נכנס… לא לבד. לצידו הייתה אישה צעירה, עם בטן עגולה ומעיל בהיר בצבע שמנת.
כולם ליד השולחן קפאו. אפילו ענף הלילך באגרטל הפסיק להתנדנד.
"זו… סופי," הוא אמר, נמנע ממבטי. "רציתי שתכירו."
עמדתי ליד השולחן, בלי להרגיש את הרגליים. היא חייכה — באשמה, במבוכה קלה, כשהיא מחבקת את בטנה.
"אנחנו… מצפים לתינוק בקרוב."
אמא נשמה נשימה עמוקה, אבא הסיט את מבטו. ואני רק הנהנתי.
"מזל טוב," אמרתי בשלווה. "אלכס, כנראה שאתה צריך להסביר משהו."
הוא התחיל להתפתל, לדבר על "מה שקרה", על "שלב חדש" ו"כנות". אבל אני כבר לא הקשבתי.
כי ידעתי את כל זה. לפני שבוע התקשרו אליי מהבנק: נלקח הלוואה על שמי, שלא לקחתי. החתימה הייתה שלו. בדקתי את החשבונות — חלק מכספנו נעלם. שכרתי עורך דין, ויום לפני ארוחת הערב קיבלתי מסמכים שהוכיחו: בעלי משך כסף מהחשבון המשותף שלנו, והתכונן לעזיבה שקטה — יחד איתה.
כשהוא סיים את "ההסברים" שלו, פשוט הוצאתי מהתיק תיקיה והנחתי אותה על השולחן — ליד אגרטל עם פרחי לילך. ניירות, חתימות, חשבונות, ראיות.
"ועכשיו, אלכס, ספר לכולם איך התכוונת להשאיר אותי בלי גרוש.
הוא החוויר. סופי הסתירה את פניה בכפות ידיה. אבא קם.
"צאו. עכשיו," הוא אמר בקול יציב. "כל עוד אני יכול לשתוק."
אלכס פתח את פיו, אבל אני כבר הסבתי את מבטי. לא ראיתי אותו יותר.
חודש לאחר מכן הגיע מכתב מהעורך דין — הגירושין הושלמו. חצי שנה לאחר מכן בית המשפט הכיר בזכויותיי על הבית והחשבונות. ולראשונה זה זמן רב נשמתי לרווחה.
באביב הבא שוב ערכתי את השולחן — אותו שולחן, עם מפה לבנה ולילך. רק שהפעם לא היה שם אף אחד מיותר. ובחלון, במקום החולצה שלו, היה תלוי השמש.
וכשמישהו שואל אותי איך הצלחתי לא לצעוק אז, אני מחייכת ועונה: לפעמים האביב מתחיל רק אחרי שאתה סוגר את הדלת.
