כבר מזמן חלמנו לראות את האלפים — את הפסגות המושלגות והזוהרות האלה שרואים רק בגלויות.
אני, אמיל הופמן, חברתי לאריסה ריין, ושני חברים נוספים — מריו קרברו וסופי לינדסטרם — שכרנו רכב במינכן ויצאנו מוקדם בבוקר כדי להספיק לראות את הזריחה מעל ההרים האוסטריים.
הבוקר התחיל מושלם.
השמיים האפורים הלבינו לאט, הדרך התפתלה בין כפרים קטנים, הבתים מעוטרים בעץ מגולף, והפרות יצאו בנחת למרעה.
צחקנו, שתינו קפה חם מהתרמוס, ניגנה מוזיקה רכה — והכול היה שלווה אחת גדולה.
“אם יהיה לנו מזל,” אמר מריו, מציץ במפה, “נגיע לרכבל בזמן ונראה את הזריחה מעל הפסגות.”
אבל ההרים התקרבו מהר מדי — ויחד איתם גם הערפל.
בהתחלה דק כסילבר, אחר כך סמיך ולבן, כאילו מישהו שפך חלב על העולם.
הדרך הצרה עוד יותר, הפיתולים חדים.
כיבינו את המוזיקה. אפילו מנוע המכונית נשמע פתאום חזק מדי.
“אמיל, תיזהר,” אמרה סופי בלחש. “פה לעיתים מתגלגלים סלעים.”
כעבור דקות אחדות הגשם הפך לשלג רטוב.
הכביש נצנץ — חלק כמו מראה.
הורדתי מהירות…
ואז, מאחורי הפנייה — זה קרה.
המכונית החליקה.
הגלגלים איבדו אחיזה.
הרגשתי כאילו יד בלתי נראית דחפה אותנו מהצד.
הצעקה של לאריסה פילחה את האוויר.
ההגה נשמט מהידיים,
והכול הפך למערבולת של זכוכית, שלג ומתכת.
מכה.
המכונית התהפכה, החליקה במורד המדרון ונעצרה בין שני סלעים.
בתוך הרכב — ריח של בנזין, אבקת כריות אוויר… ודָם.
“כולם בחיים?!” השתעל מריו.
לאריסה בכתה, סופי לחצה על צד גופה — דם זרם על ידה.
אני ניסיתי לזוז — החגורה חתכה בחזה, אבל הייתי בהכרה.
הרוח שרקה דרך החלון השבור, בחוץ — ערפל לבן ודממה מוחלטת.
“אנחנו חייבים לצאת,” אמרתי בשקט. “זה עלול להתלקח.”
מריו שבר את השמשה בברכו, אני דחפתי את הדלת — עכשיו היא הייתה התקרה שלנו.
האוויר הקר הכה בפנים.
עזרנו זה לזה לצאת, בזהירות, אחד־אחד.
בחוץ היה גרוע יותר.
עמדנו על רצועת אדמה צרה מעל תהום.
למטה — יער חשוך ומצוק תלול.
רק שני סלעים ענקיים עצרו את המכונית מליפול.
השלג התגבר, הדרך נעלמה מתחת לרגליים.
טלפונים — ללא קליטה.
“אם לא נגיע לכביש תוך שעה,” אמר מריו בקול חנוק, “נקפא למוות.”
“אבל לאן נלך?” לחשה סופי.
הרמתי מבט אל הדרך המפותלת שנעלמה בערפל.
“חזרה לשם,” אמרתי. “נעקוב אחרי סימני הצמיגים שלנו.”
הלכנו לאט, נאחזים במעקה כמעט שבור.
השלג חתך את העור, הסוליות החליקו.
המכונית מאחור נבלעה בערפל — כאילו לא הייתה קיימת מעולם.
כעבור מה שנדמה היה כנצח — רק עשרים דקות — ראינו אורות.
מכונית.
נופפנו בכל הכוח.
היא עצרה.
גבר גבוה עם זקן עבה יצא.
“Mein Gott… אתם בסדר?” שאל במבטא גרמני חם.
שמו היה יוזף שטיינר, הוא גר בבית סמוך.
הוא הושיב אותנו ברכבו, עטף בשמיכות, נתן תה רותח.
“יש לכם מזל,” אמר בשקט. “בחלק הזה… מעטים חוזרים.”
הבטתי בחבריי.
לכולנו רעדו הידיים.
לאריסה אחזה בי חזק, לא דיברה.
יצאנו לראות את ההרים —
אבל כשניצלנו,
הבנו שהם לא סתם יפים.
הם מסתכלים עליך בחזרה.
