החורפים בעיירה שלהם תמיד היו קשים:
שלג עד הברכיים, הנהר קופא כבר בנובמבר, והילדים אהבו להחליק על הקרח הקפוא —
למרות שהמבוגרים חזרו ואמרו:
"אל תתקרבו למרכז! שם דק!"
אבל מי מקשיב למבוגרים כשאתה בן שמונה, יש לך מחלקיים ישנים ויום חופשי שלם?
באותו היום הילד — נקרא לו תומאס — יצא לשחק לבד.
אמו חשבה שהוא בחצר.
הוא הלך לנהר — לראות את הדייג, לזרוק כדורי שלג.
הקור היה חלש, הקרח אפור במקומות —
אבל הוא בכל זאת דרך עליו.
בהתחלה בזהירות.
אחר כך בביטחון.
ואז — רץ.
ופתאום — חריקה.
סדק.
והמים הקפואים נסגרו מעל ראשו.
הקור — כמו אלף מחטים.
אין אוויר.
הוא ניסה לטפס, אבל הקרח נשבר מתחת לידיו.
הוא נאנק, קרא לאמא — אך קולו נבלע באוויר הקפוא.
הכוחות עזבו אותו.
ואז שמע נביחה.
חלשה. נואשת.
על הגדה עמד כלב רחוב — רזה, מלוכלך.
אותו אחד שהילדים לפעמים נתנו לו פירור, והמבוגרים גרשו:
“לך מפה, מסריח!”
הוא רץ למים, ילל — חזק, נואש — ואז קפץ על הקרח.
הכלב שכב על הבטן — כדי לא לשבור את הקרח — והחל לזחול.
הגיע לשפת החור.
הילד כמעט לא זז.
הכלב תפס בשיניו את מעיל הילד.
משך. החליק לאחור. משך שוב.
בהתחלה זה לא הצליח.
ואז הקרח מתחתיו החזיק — והילד החל להחליק החוצה.
הכלב המשיך למשוך — עד שגרר אותו לגמרי אל פני השטח.
הוא לא ברח.
לא פחד.
שכב ליד הילד, חימם אותו בגופו, ליקק את פניו —
עד שהילד התחיל לנשום שוב, בוכה וצוחק בו זמנית.
כעבור כמה דקות רץ בשדה דייג.
הוא שמע את הנביחות, ראה את הילד, ראה את הכלב הצמוד אליו.
הוא הוריד את המעיל שלו, כיסה את הילד, התקשר לאמבולנס.
הילד ניצל.
היפותרמיה, הלם — אבל חי.
והכלב?
איש לא לקח אותו.
הוא עמד ליד בית החולים כשלקחו את הילד.
ישב מול שער ביתם כל עוד הילד היה מאושפז.
אף אחד לא קרא לו, לא האכיל אותו — הוא פשוט חיכה.
כעבור שלושה ימים הילד השתחרר.
כשהמכונית עצרה מול הבית — הוא ראה את הכלב,
רץ אליו, בכה, חיבק את צווארו.
— "הוא הציל לי את החיים!" — צעק. — "הוא שלנו עכשיו!"
אמו שתקה לרגע.
ניגשה.
הכלב ישב בשקט, לא זז.
רק עיניו — חמות, בצבע ענבר.
היא נשמה עמוק ואמרה:
— "בוא, נלך הביתה."
עכשיו לכלב יש שם.
שטיח חמים.
וקערה.
אבל יותר מכול —
יש לו מישהו,
שפעם — הוא משך החוצה מהמים הקפואים.
ואם תעברו בחורף ליד הנהר ההוא, תראו:
הילד הולך על הגדה —
ולצידו, צעד אחר צעד, הולך הכלב.
לא מתחבא. לא בורח.
כאילו יודע — שכאן, זה מקומו.
