אף אחד בעיירת הנמל הקטנה רוזנפלד לא ידע שהזריחה של אותו אוקטובר תהפוך לאגדה מקומית.
רחוב שטרסן־וג היה שקט כרגיל — כמה מכוניות, ריח לחם טרי מהמאפייה בפינה —
עד שנשמעה טריקת דלת מתכת כבדה במחסן הישן.
בהתחלה כולם חשבו שזה הרוח.
אבל אחריה באה דממה.
ואז — מיאו.
מתוך הדלת הפתוחה החלו לצאת חתולים.
לא שניים, לא חמישה — עשרות.
פרוותיים, מפוספסים, ג’ינג’ים, שחורים, לבנים, עיוורים, קטועי זנב — כל אחד שונה,
אבל כולם צעדו זה לצד זה כמו תהלוכה מאורגנת לעבר הכביש הראשי — B-17.
“את רואה את זה גם?” — לחשה האופה גרטרודה, כשכיכר הלחם נפלה לה מהיד.
“אם זה חלום, אל תעירי אותי. או כן — תעירי מיד,” מלמל השוטר יאן, המום מהמראה.
מצעד החתולים 🐈⬛🐈
החתולים זרמו אל הכביש, וכל רגע נוספו עוד ועוד.
הם יצאו מחצרות, מגגות, ממחסנים — כאילו קיבלו פקודה בלתי נראית.
מאה, מאתיים — עד שהמכוניות נאלצו לעצור.
נהגים צילמו, קיללו, צחקו.
כשאחד מהם צפר — כל החתולים עצרו.
מאה שישים עיניים בהו בו.
הוא הפסיק לצפור.
החתולים המשיכו לצעוד.
הסוד מאחורי הדלת הברזל
ראש העיר כינס ישיבה דחופה:
אי אפשר היה לדרוס חתולים, אבל גם אי אפשר היה להשבית את הכביש הראשי.
הווטרינר ד"ר לורנץ, העיתונאית אמיליה והחשמלאי תומאס נכנסו לבסוף למחסן.
בפנים — ריח של חלב, קש ודגים.
עשרות קערות מסודרות בשורות.
ובאמצע — אישה זקנה במעיל אפור, שערה אסוף, מפתח גדול בידה.
“את שחררת אותם?” שאלה אמיליה.
“לא,” ענתה הזקנה בשקט. “הצלתִּי אותם.
אנשים זורקים — אני אוספת.
הם רק רצו לראות את השמש.
לפחות ליום אחד.”
איך העיר ניסתה לעצור את הפלישה
אזעקות לא עזרו.
רשתות ומקלות נכשלו.
אבל ילד אחד — ליאון — הניח קערת טונה באמצע הדרך.
חתול אחד נעצר.
אחריו שני.
ולבסוף — כולם.
העיר כיסתה את המדרכות בקערות אוכל,
מתנדבים הציבו כלובים, וטרינרים בדקו את החתולים.
הכאוס הפך לאט־לאט לסדר.
הסוף הבלתי צפוי
הזקנה מהמחסן אמרה רק משפט אחד:
“עכשיו הם שלכם.
ניסיתם לעצור אותם — עכשיו תנסו לאהוב.”
ראש העיר הכריז על מבצע “מיאו־הצלה”:
בית חם לכל חתול.
שבוע לאחר מכן —
143 חתולים מצאו משפחות.
27 נותרו במקלט.
ורק אחד — ג’ינג’י עם חזה לבן —
המשיך לבוא כל יום אל דלת המחסן.
מחכה.
לאיש — שאף אחד לא ידע מי הוא.
