היא הלכה לאט, בזהירות, כדי לא להפיל את החבילה שבידיה.
שפן פרווה קטן היה עטוף בנייר ורוד וקשור בסרט — הנכדה שלה אהבה ורוד.
היום מלאו לילדה חמש.
הסבתא בחרה את המתנה בעצמה — יצאה מוקדם בבוקר, הסתובבה בין חנויות, חיפשה אחד כזה בדיוק — "עם עיניים טובות."
בחצר כבר נשמעו קולות ילדים, צחוק, מוזיקה, ריח של עוגה שיצא מהחלון.
האישה חייכה — נדמה היה לה שהגיעה בדיוק בזמן.
כשהתקרבה לדלת, עמדה רגע ארוך מבלי ללחוץ על הפעמון.
לבסוף לחצה.
— "רגע!" — נשמע קול מבפנים.
הדלת נפתחה, ובפתח עמדה ילדה קטנה — שיער בהיר, סרטים, עיניים נוצצות.
— "סבתא!" — צעקה בשמחה, אך כמעט מיד פניה כבו.
— "אמא אמרה… שאסור להכניס אותך."
הסבתא קפאה במקומה.
— "מה זאת אומרת אסור, מתוקה שלי? רק רציתי להביא לך מתנה. תראי…" — היא הושיטה לה את השפן.
הילדה שלחה יד, אבל אז הופיעה בדלת אישה צעירה — יפה, עם פנים עייפות.
— "אמא, ביקשתי ממך לא להגיע בלי להודיע מראש," — אמרה בקול קר. — "יש לנו אורחים."
— "לא אשאר, רק המתנה…" — ענתה הסבתא בלחש.
— "תשאירי ליד הדלת, אקח אותה אחר כך," — אמרה הבת, מנסה לשמור על שלווה, אך קולה רעד.
הסבתא הורידה את מבטה, הנהנה, והניחה בעדינות את השפן על הסף.
— "תשמרי עליה," — לחשה.
הדלת נסגרה.
מאחוריה שוב נשמעו צחוק, מוזיקה, ריח של וניל.
היא עמדה עוד רגע, אחזה במעקה כאילו פוחדת ליפול, ואז הסתובבה לאט וירדה במדרגות.
שכנה שחלפה שאלה:
— "הכול בסדר, אנה פטרובנה?"
והיא רק חייכה:
— "הכול טוב, מריה… לנכדה שלי כבר חמש. איך הזמן רץ."
בערב, כשבתה ניקתה את הבית אחרי המסיבה, ניגשה לחלון —
ועל הספסל ליד הבניין ראתה את החבילה עם הסרט הורוד.
השפן שכב שם — רטוב מהגשם,
אבל עם אותן עיניים טובות.
