בוקר גשום. בתחנת האוטובוס עמדו אנשים בצפיפות – חלקם התחבאו מתחת למטריות, אחרים עמדו כפופים מתחת לקפוצ’ונים. כשהאוטובוס הגיע, כולם מיהרו להיכנס, דחפו זה את זה, כאילו חייהם תלויים בזה.
האחרונה שניגשה הייתה נערה – רזה, חיוורת, עם קב בידה. היא ניסתה לא להביט באיש, ועלתה לאט על המדרגה הראשונה. הנהג, בחור צעיר עם קפוצ’ון, הציץ אליה במראה וחייך בבוז:
— “נו, מהר יותר, גברת, זה לא בית הבראה פה!”
בְּאוטובוס השתררה דממה. מישהו מאחור צחק בצחוק עצבני.
הנערה נשמה עמוק, השפילה מבט, והתקדמה אט־אט לכיסא פנוי, נאחזת במעקה. היא התיישבה. לא אמרה מילה.
לאחר כמה תחנות עלתה לאוטובוס אישה מבוגרת. כשראתה את הנערה, חייכה ואמרה בקול רם, כדי שכולם ישמעו:
— “אלוהים, ילדה שלי, הגעת בכל זאת… חשבתי שלא תצליחי עם רגל אחת. תודה שלא עברת אז ליד.”
הנהג נדרך.
האישה ניגשה קרוב יותר, הזדקפה ואמרה:
— “זו היא – זו שהוציאה את הנכד שלי מתחת למכונית, כשהוא נפל במעבר החצייה. הוא לא היה חי היום בלעדיה.”
באוטובוס שררה שתיקה מוחלטת. אפילו המנוע נדמה שהשתתק.
הנערה חייכה במבוכה, סידרה את הצעיף שלה ולחשה:
— “זה שום דבר… פשוט הייתי שם במקרה.”
הנהג השפיל את מבטו. הוא לא הביט יותר במראה.
כשהאוטובוס עצר בתחנה הבאה, יצא מהתא, ניגש אליה ואמר רק מילה אחת:
— “סליחה.”
הנערה הנהנה בלי לומר דבר, וצעדה לעבר הדלת – עדיין נשענת על הקב, אך עם כבוד עצמי שכדאי היה לרבים ללמוד ממנו.
