כשאני נזכרת באותו יום — הידיים שלי עדיין רועדות. אני ובני נסענו לבקר את אחותי, בקומה ה-14 של בניין מגורים חדש. ערב רגיל לחלוטין — שקית עם קניות, שומר בכניסה, ריח של צבע טרי במדרגות. שום דבר לא רמז שיקרה משהו רע.
סנטיאגו, בני בן השבע, בדרך כלל רגוע, בוגר מדי לגילו. אבל מול המעלית הוא עצר.
— “אמא… בואי נעלה במדרגות,” הוא לחש.
— “סנטי, אתה עייף? לעלות 14 קומות ברגל?” חייכתי.
אבל הוא לא חייך. הוא רק החזיק לי את היד חזק ונענע בראשו — לא.
המעלית הגיעה. הדלתות נפתחו.
בפנים — הכול רגיל: הכפתורים מבריקים, האור דולק.
אבל הבן שלי נסוג צעד אחורה ולחש:
— “אמא… בבקשה. אל תיכנסי. לא עכשיו.”
נשמתי עמוק. החלטתי לא להתווכח. אולי פחד מהמקום הסגור? אולי ראה סרט מפחיד? לא משנה.
פנינו לכיוון המדרגות. למעלית נכנסו אחרים: גבר עם זר פרחים, צעירה עם עגלה, וזוג מבוגר.
אמרתי רק:
— “קדימה, סנטי, אתה כבר מעייף אותי…”
ודקה אחר כך — זה קרה.
קול שאי אפשר לשכוח. חריקה, מתכת נקרעת, צעקה.
ואז… שקט. שקט מצמרר.
אנשים התחילו לרוץ בין הקומות. מישהו צעק:
— “המעלית נפלה!”
מאוחר יותר סיפרו לנו: הכבל הראשי נקרע. המערכת החירומית פעלה — אבל הקבינה עדיין התרסקה בקומת השירות. אף אחד לא נהרג — נס. אבל היו פציעות קשות.
עמדתי שם, מחבקת את בני. הוא לא בכה. הוא רק אמר בשקט:
— “אמא… היה שם מסוכן. הרגשתי את זה.”
כבאים, חובשים, משטרה — הכול התערבב לרעש אחד גדול.
כשהכול נגמר, ניגש אליי אותו גבר עם הפרחים — כולו חבוש. הוא שאל:
— “למה לא נכנסתם למעלית?”
הסתכלתי על בני.
— “הוא… לא רצה.”
הגבר הביט בילד, ואז בי. ואמר:
— “תשמרו עליו. ילדים כאלה… שומעים חלש — אבל רואים רחוק.”
בערב סנטיאגו נרדם לידִי במיטה. ליטפתי לו את השיער ולחשתי:
— “סנטי… למה לא נכנסת?”
הוא חשב רגע, ואמר:
— “אני לא יודע. פשוט… הלב אמר ‘לא’.”
מאז — אם סנטיאגו אומר “לא כדאי” — אני מקשיבה. גם אם כולם סביב אומרים שזה שטות.
כי לפעמים אלוהים לא מדבר ברעם או בסימן גדול… אלא בקול שקט של ילד.
