הבוקר היה רגיל לגמרי. שמיים אפורים, ערפל דק, ריח לחם טרי מהמאפייה בפינה. מרינה חזרה מהחנות עם שקית מצרכים, ממהרת הביתה — הבן היה צריך ללכת לבית הספר, והבעל כבר יצא לעבודה. הכול התרחש כמו תמיד. עד הרגע שבו התקרבה למעבר מסילת הרכבת.
שם, ממש ליד הפסים, עמדה ילדה. קטנה. יחפה.
עליה — רק שמלה דקה, שיער פרוע, ידיים צמודות לחזה. והיא מביטה — ישר אל המסילה.
מרינה נעצרה במקום, כאילו התנגשה בקיר.
— ילדה, מה את עושה כאן לבד? — קראה, ותחושת קרח זחלה לאורך גבה.
הילדה לא ענתה. רק הפנתה מעט את הראש. על פניה — לא דמעות, לא פחד. רק שקט מוזר, קר, בעיניים.
במרחק נשמע כבר קולה של הרכבת — עוד כחמש דקות עד שתעבור. מרינה זרקה את השקיות ורצה.
— מותק, אסור! תתרחקי מהפסים! — כמעט צעקה.
אבל הילדה עשתה צעד קדימה. ישר לעבר המסילה.
מרינה תפסה אותה בזרועותיה, משכה מעבר למחסום. ליבה דפק בקצב מטורף. היא עטפה את הילדה בצעיף שלה.
— מאיפה את? איפה אמא שלך?
— אמא… לחשה הילדה. שם.
והצביעה על בית קטן ליד מעבר הרכבת הישן. בית עץ, צבע מתקלף, חלון שבור.
רועדת, הובילה אותה מרינה לשם. הדלת הייתה פתוחה. בפנים — קור, תנור כבוי, כיסא ישן, ציורי ילדים על הקיר.
ושקט.
— אמא? יש כאן מישהו? — קראה מרינה.
לא הייתה תשובה. רק רוח קלה הזיזה את הווילון. על הרצפה — מעיל נשים וטלפון עם מסך מנופץ. הילדה התקרבה, כרעה לידם — כאילו ידעה.
— היא יצאה בלילה, אמרה בשקט. אמרה שתחזור מהר.
גרון של מרינה התכווץ. כנראה האם השאירה את הילדה לבדה כל הלילה — בלי חימום, בלי אור. אבל למה הילדה הלכה למסילה?
אז היא שלפה מכיסה פתק קטן, מקומט. בכתב יד ילדי היה כתוב:
"אם אני לא חוזרת — לכי לפסים. שם אנשים טובים ימצאו אותך."
מרינה כיסתה את פיה ביד. היא לא ידעה אם האם כתבה את זה — או הילדה. אבל ידעה דבר אחד: היא לא יכולה לעזוב אותה לבד.
מאוחר יותר, באמבולנס, הילדה אחזה בידה של מרינה ולא שחררה.
— אז את עכשיו אמא שלי? שאלה בלחש.
— כן, מתוקה, ענתה מרינה. עכשיו אני אמא.
כשהמשטרה מצאה את האם, זה כבר היה מאוחר מדי. היא מתה לא רחוק מהמסילה, באותו הלילה שבו ניסתה להביא עזרה — הדרך הייתה מכוסה שלג, והיא קפאה למוות.
ורק אז הבינו כולם — הילדה הקטנה לא עמדה שם במקרה. היא חיכתה. היא ידעה שאמא הבטיחה לחזור — ורצתה להיות הראשונה לראות אותה.
מרינה עוד זמן רב לא הצליחה לעבור ליד המקום הזה. בכל פעם שרכבת חלפה, נדמה היה לה שבערפל שוב עומדת שם דמות קטנה — יחפה, שברירית, אך נאמנה עד הסוף.
