היום התחיל כמו כל יום אחר. קלרה מיהרה במסדרון בית החולים, אוחזת בערימה של טפסים רפואיים. משמרת שלישית ברציפות, עייפות, ריח של חומרי חיטוי וקפה מהמכונה — הכול התמזג לשגרה אינסופית. החדר האחרון במסדרון היה שלה, ובתוכו – מטופל חדש, שהובא בלילה אחרי תאונה. גבר בשנות הארבעים או החמישים, עם תחבושות על הידיים, חלש — אבל בהכרה.
הוא נראה שקט, כמעט אדיש. המבט שלו — ישיר, אבל עייף, כאילו כבר עבר הכול. כשקלרה נכנסה, הוא רק הנהן בעדינות.
— בוקר טוב, מר הייל, אמרה והוציאה את המסמכים. — צריך לחתום על טפסים להעברה למחלקה אחרת.
הוא הנהן, והחזיק את העט בקושי. האצבעות שלו רעדו. קלרה בלי לחשוב הזיזה את השולחן הקטן קרוב אליו ועזרה לו להחזיק את הדף. הוא חתם, נשף בשקט ואמר תודה.
— אתה לא מכאן, נכון? שאלה, רק כדי לשבור את השתיקה.
— לא… אני פה רק בדרך, חייך חלש. — לפעמים הדרך מביאה אותך למקומות שלא תכננת.
משהו במשפט הזה נגע בה. הקול שלו נשמע לה מוכר, אבל היא לא עצרה לחשוב. היא המשיכה — לחץ דם, עירוי, החלפת תחבושת. הכול לפי הסדר.
כשהיא יצאה מהחדר, חברה קראה לה במסדרון:
— את יודעת מי זה?
— מטופל מלילה. למה?
— זה האיש שאספו בשבילו תרומות לפני חצי שנה — בשביל לשקם את בית היתומים. האדריכל שתכנן אותו, אבל בעצמו נפצע בתאונה כשהיה בדרך לטקס הפתיחה.
קלרה קפאה. היא נזכרה בסיפור — אחותה הקטנה גדלה באותו בית יתומים. כל העיר דיברה עליו אז: הוא בנה בית לילדים בלי הורים — מכספו שלו, בלי שום תמיכה.
היא חזרה לחדר. הגבר כבר ישן. על השולחן ליד המיטה נח העט — זה שהוא חתם איתו. קלרה הרימה אותו בעדינות. ואז הבחינה בחריטה קטנה על המתכת:
„למי שעדיין מאמין בטוב.“
