זה קרה בקיץ שעבר. אני והחברים שלי — ארטיום, פаша ודימה — נסענו לאגם בכפר, שם יש לסבתא שלי בית קטן. שם שקט, יש יער ליד ומים צלולים. רצינו רק לדוג ולנוח.
מהבוקר היה חם. שמנו חכות, אבל שום דבר לא נשך. שעתיים — ולא ביס אחד. כולם התחילו להשתעמם.
— די כבר עם הדיג הזה, אמר פаша והוציא אבטיח קר וגדול.
חתכנו את האבטיח ואכלנו אותו ישר על שפת האגם. נשארו רק הקליפות העבות.
ופתאום דימה אמר:
— בואו נכין רשת מהקליפות. ככה סתם, בשביל הצחוק!
צחקנו, אבל בסוף קשרנו את הקליפות עם חוט דיג. יצאה מין “רשת” ירוקה ומוזרה.
נכנסנו למים עד הברכיים, מתחנו אותה בינינו וגררנו לאורך החוף. אף אחד לא חשב שזה בכלל יעבוד.
אבל פתאום — בום! מים התפרצו, וכשמשכנו את ה“רשת” למעלה — בפנים היה דג גדול. הוא השתולל, אבל פаша כיסה אותו עם הכובע שלו והחזיק חזק.
— תפוס!!! — צרחנו כולנו.
בערב סבתא טיגנה את הדג על האש. ישבנו, אכלנו, צחקנו. כאילו מתוך זיכרון קיץ מושלם.
אבל… אז קרה משהו מוזר.
כשכבר התארגנו ללכת, סבתא פתאום אמרה:
— רק אל תשאירו כאן את הרשת אבטיח שלכם…
— למה? — התפלא ארטיום.
סבתא שתקה רגע, ואז אמרה בשקט:
— באגם הזה דגים רק פעם אחת. אחרי זה… הוא לוקח בחזרה.
הסתכלנו אחד על השני.
— סבתא, את רצינית?
— תצחקו אם בא לכם. אבל תשאלו את הזקנים בכפר — לאן נעלם הדייג סמיון. גם הוא תפס פעם דג בדרך מוזרה… ומאז האגם לא סלח לו.
היא כיבתה את המדורה, קמה ואמרה:
— מספיק להיום. לכו לישון. ואת הרשת… תשרפו אותה.
מאז — אנחנו עדיין אוכלים אבטיח,
אבל את הקליפות… לא קושרים יותר לעולם.
