בשעה שש בבוקר חמותה שלפה בגסות את השמיכה מעל כלתה ההרה: "קומי כבר, עצלנית! אני רעבה! כמה אפשר לשכב?!"

אמה נרתעה מהקור ומהאור החד. השעה הייתה 6:02. השמיכה כבר הייתה על הרצפה, ומעליה עמדה החמות – מרגרט – ידיים על המותניים, קול קר וקשה כמו מתכת:
"קומי, עצלנית. אני רוצה לאכול! יש גבר בבית – ואת עדיין ישנה!"

אמה כיסתה באינסטינקט את בטנה. חודש שישי להיריון, לילה בלי שינה בגלל כאבי גב… ושוב זה. לצידה שכב ישן בעלה, לוקאס. הוא אפילו לא התעורר – אמו התנהגה בבית כמו מלכה, ורשה לעצמה הכול.

"מרגרט… אני מרגישה לא טוב… כמעט לא ישנתי…" לחשה אמה.
"היריון זה לא מחלה! אני ילדתי שלושה ואני עדיין עובדת. את רק ישנה ומרחמת על עצמך. לקום – להכין ארוחת בוקר!"

אמה קמה לאט, רגליה רעדו. במטבח היא פרסה לחם, כשלפתע הרגישה שהאוויר נעלם. אוזניה הִתמלאו רעש, נקודות שחורות הבהבו מול עיניה.

מרגרט, שעמדה ליד הכיריים, אמרה בעייפות:
"וגם בלי הצגות, ברור? תנשמי עמוק ותמשיכי לעבוד. ואני אוהבת את הביצים שלי לא שרופות."

אמה רצתה לענות… אבל הידיים רעדו, הצלחת נפלה והתנפצה. היא נשענה על השולחן, גופה החל להישמט לאט לרצפה.

"אוי, הנה זה שוב! היא עושה את עצמה!" נחרה החמות בבוז.

באותו רגע הופיע לוקאס בפתח. מנומנם, שיערו פרוע – אבל בעיניו ניצוץ אחר.

"מה קורה פה?"
מרגרט נופפה ביד בביטול:
"ה жена שלך שוב שוכבת! אני רעבה, הילד עוד לא נולד וכבר היא מתייפחת!"
"די."

המילה הזאת – "די" – נאמרה בצורה שגרמה לשתיהן להשתתק.

הוא הרים את אמה, הושיב אותה על כיסא.
"את מרגישה לא טוב? תנשמי. אני כאן."

"לוקאס! איך אתה מדבר אליי ככה? אני אמא שלך!"
"וזאת – אשתי. ואמא של הילד שלי."

הוא התקשר לרופא.
ד"ר הריסון הגיע אחרי 25 דקות. לחץ דם – נמוך מאוד.
"לחץ. מסוכן. היא צריכה מנוחה. בלי צעקות. בלי עבודות בית. ובלי לחץ רגשי."

מרגרט החוירה. הרופא הביט בה במבט חד:
"אם את רוצה לראות נכד – תני לה שקט. אחרת, אני מדווח לרווחה."

כשהרופא הלך, השתררה בבית דממה כבדה.
לוקאס ניגש לאמו ואמר, בפעם הראשונה בחייו:

"אמא, זה פשוט. או שאת גרה איתנו – ומכבדת את אמה. או שאני שוכר לך דירה. ואנחנו גרים בנפרד."

מרגרט הסיטה את מבטה. לא ענתה. אבל לראשונה – לא אמרה מילה.

בערב היא נכנסה לחדרה של אמה. בידיה מגש עם מרק.
"אני… לא יודעת איך עושים את זה. אבל תאכלי. את צריכה."

לא הייתה זו התנצלות. אבל הייתה זו התחלה.

שלושה חודשים אחר כך נולדה בת – סופיה.
בבית החולים עמדה מרגרט ליד החלון, הביטה בנכדה – ולחשה:
"גם אני פחדתי בהיריון הראשון שלי. פשוט… אף אחד לא הגן עליי."

אמה הביטה בה והבינה – משהו השתנה.

עכשיו מרגרט מביאה תה בבקרים. לא צועקת. לפעמים מנענעת את העריסה.
ובלילה אחד, אמה התעוררה מלחש רך:
"ששש… ילדה קטנה… סבתא כאן…"

אמה עדיין זוכרת את אותו בוקר – הקור, השמיכה על הרצפה והמילים "קומי, עצלנית."
אבל היא זוכרת גם איך לוקאס עמד לצידה לראשונה.
ואיך סוף סוף נוצרה גבול: לאף אחד אין זכות לתלוש שמיכה מאישה בהריון. גם אם זו אמא.