ידעתי שהסוס שלי, ריין, הוא מיוחד. גדלנו יחד: אני למדתי ללכת — והוא למד לעמוד על רגליו. אבל בזמן ההריון שמתי לב אצלו למשהו שנראה כמעט כמו דאגה אנושית.
כל בוקר, כשהייתי באה לאורווה, ריין היה מניח את האוזן הגדולה והחמה שלו על הבטן שלי ונוחר ברכות, כאילו מקשיב. לפעמים נשם כל כך בשקט, שהעובר שבתוכי התחיל לזוז. כולם צחקו:
— נראה שהוא כבר נהיה בייביסיטר!
אני חייכתי. אפילו הלכתי אליו יותר מאשר לרופא — לידו הרגשתי שלווה.
אבל הכל השתנה ביום אחד.
זה היה בסוף החודש השישי. הגעתי לאורווה כרגיל — עם תפוח ביד ועם עייפות קלה בגוף. ריין קיבל את פניי בנחרה רכה, אבל פתאום… קפא במקום. הנחיריים שלו התרחבו. האוזניים צנחו לאחור. הוא התחיל לחבוט בעצבנות בפרסה על האדמה.
— היי, מה קרה לך? — התקרבתי אליו.
ובאותו רגע הוא דחף אותי בפתאומיות — בחוזקה — עם החזה שלו הצידה. לא עם הפרסה, לא עם השיניים. אבל כל כך חזק שנפלתי על הקש ולא הצלחתי לנשום.
צרחתי — יותר מההלם מאשר מהכאב.
הסייס רץ, תפס את ריין במושכות:
— שיגעת?! היא בהיריון!
אבל הוא… הוא רק הלם ברצפה בפרסה וצהל, כאילו ניסה לקרוא למישהו.
כעבור רגע התחיל לכאוב לי בבטן התחתונה. צירים? לא. אבל כאב — חד, קר, לא מוכר. לקחו אותי מיד לבית החולים.
האבחנה הייתה כמו מכת ברק:
“דימום פנימי. התחלה של היפרדות שליה. עוד קצת — וזה היה מאוחר מדי.”
חיברו אותי מיד לעירוי. הרופאים דיברו בשקט, אבל שמעתי:
— אם היא לא הייתה מגיעה עכשיו — לא האם ולא התינוק היו שורדים.
שכבתי ובהיתי בתקרה, מרגישה איך הקרח מתפשט לי בפנים. ואז נזכרתי איך הוא — ריין — דחף אותי… בדיוק איפה שהכי כאב. לא בבטן. בצד. בדיוק במקום שבו הבעיה התחילה.
הוא לא תקף.
הוא עצר אותי.
הוא דחף אותי אל ההצלה.
כשהשתחררתי מבית החולים, המקום הראשון שאליו נסעתי היה אל ריין. הוא עמד בשקט, כאילו לא קרה דבר. ניגשתי אליו, והוא — כמו תמיד — הניח את אוזנו על בטני. אבל הפעם… בעדינות. בזהירות.
— אתה ידעת… נכון? — לחשתי.
הוא נשף חרש. ובאותו רגע, התינוקת בבטני זזה, כאילו גם היא שמעה.
שלושה חודשים אחר כך נולדה ילדה. בריאה. חזקה. קראנו לה ריינה — על שמו של מי שהקשיב ללב שלה ראשון.
והרופא אמר אחר כך:
— לפעמים בעלי חיים מרגישים דברים שאנחנו לא יכולים לשמוע — לא במכשירים ולא בשכל.
לפעמים — מי שמציל, הוא בכלל לא בן אדם.
