זה קרה בכפר קטן באוסטריה, בין גבעות ומרבדי עשב עטופים בערפל. כולם הכירו את יוהאן מילר — חקלאי שקט, טוב לב, שדיבר יותר עם בעלי החיים מאשר עם בני אדם. היה לו בית ישן, מטע תפוחים, וסוסה אחת בלבד — קובה כהה בשם לונה.
אבל רק מעטים ידעו איך היא הגיעה אליו.
איך הכול התחיל
לפני עשר שנים, בסתיו, ירד גשם כבד. האדמה התרככה, ובשולי היער נפער בור עמוק מלא בוץ — שריד של באר ישנה שקרסה. סוסה צעירה, שנבהלה מהסערה בלילה, ברחה מן המרעה ונפלה לתוכו.
בבוקר מצאו אותה — רועדת, מכוסה בוץ, עם רגל פצועה. בעל החווה רצה לירות בה.
"היא לא תשרוד בכל מקרה," אמר.
אבל יוהאן עצר בעדו.
הוא ירד בעצמו אל תוך הבור, קשר רצועות וחבלים ללולאה, ובמשך שעות ניסה להרים אותה — נפל, קם, משך שוב. כולו מכוסה בבוץ, דם על הידיים.
כששאלו אותו "למה?" הוא ענה בקול שקט:
"כל עוד היא נושמת — נלחמים."
הוא טיפל בלונה. האכיל אותה ביד, ישן באורווה כדי שלא תפחד. ומאותו יום — היא לא בעטה בו, לא ניסתה לברוח.
הדרך האחרונה
כשיוהאן היה בן 68, ליבו חדל לפעום — ממש ליד האורווה. מצאו אותו שוכב על הקש, ידו מונחת עדיין על צווארה של לונה.
הכפר כולו החליט לערוך לו הלוויה ראויה — בכנסייה הקטנה שעל הגבעה. האנשים עמדו בשקט מול הארון, כשלפתע נשמע קול פרסות.
לונה.
היא פתחה בעצמה את השער, עברה דרך החצר והלכה במעלה הגבעה אל הכנסייה. כמה ניסו לעצור אותה, אך הכומר אמר:
"אל תיגעו בה. זו הזכות שלה."
היא ניגשה אל הארון, הנמיכה את ראשה… ונעמדה.
לא זזה. לא אכלה. לא הגיבה. פשוט עמדה. שעה, שלוש, עד הערב.
כשנשאו את הארון לבית הקברות — היא הלכה אחריו. לאט, כמו אדם.
מה ראו בבוקר
בלילה הכניסו את לונה לאורווה — היא לא התנגדה.
אבל עם עלות השחר, אישה מהכפר שהלכה לקבר נעצרה בבהלה.
על האדמה הטרייה היו מונחים תפוחים — מהעץ של יוהאן. נקיים, רטובים מטל הגשם. ולצידם — טביעות פרסות.
הסוסה קטפה אותם לבד מהעץ, נשאה בפיה — והניחה על הקבר.
אחר כך עמדה דוממת לידו. עד שהשמש עלתה.
מאז, מדי שנה באותו היום — לונה יוצאת מהגדר, עומדת ליד הקבר. בשקט. ללא קול.
אומרים, שסוסה לעולם לא שוכחת את הריח, הקול והלב של מי שהציל אותה.
והכרת תודה — גם היא שפה. פשוט לא אנושית.
