זה היה בוקר שמשי ושגרתי בפרבר קטן. מקסים, בן חמש, שיחק בחצר עם חברים, בזמן שהוריו התכוננו לנסיעה. באותו יום אמא הייתה אמורה לקחת את אחותו התינוקת, אניה, לסבתא — כדי שתוכל לנוח מעט אחרי הלידה.
מקסים אהב את אחותו אהבה גדולה. בכל יום חיכה בקוצר רוח לרגע שבו יוכל לשחק איתה או להחזיק אותה. למרות גילו הצעיר, הוא הבין היטב — אניה היא הקטנה ביותר, השברירית והחסרת־הגנה במשפחה.
המכונית עמדה בחצר. אמא בדקה בזהירות את כיסא הבטיחות, ואבא הכניס תיקים לתא המטען. מקסים עמד לידם וצפה איך אמא מניחה בעדינות את התינוקת במושב וקושרת אותה. כעבור דקות אחדות היא התיישבה מאחורי ההגה — והם יצאו לדרך.
אבל הדרך הייתה מסוכנת יותר ממה שחשבו. בעיקול חד, המכונית החליקה — אולי בגלל האספלט הרטוב מהגשם הלילי — איבדה שליטה, התנגשה בעמוד… והתלקחה כמעט מיד.
מקסים, שישב במושב האחורי ליד אחותו, נבהל מאוד. הלהבות החלו לחדור לתוך הרכב, עשן סמיך מילא את האוויר, והכול נראה כאילו עומד להתפוצץ.
אמא הייתה בהלם מהפגיעה ולא הצליחה לזוז. אבל מקסים, למרות הפחד והכאב, הבין דבר אחד — הוא חייב להציל את אניה.
בידיים רועדות, הוא שחרר את חגורת הבטיחות שלו, משתדל לא להיכנס לפאניקה. הדלת לידו הייתה תקועה, אך למזלו הדלת האחורית בצד השני נפתחה מעט כתוצאה מההתנגשות.
בכל הכוח שהיה לילד בן חמש, הוא דחף את הדלת, הרים בזהירות את אחותו הקטנה ויצא מהרכב. רגליו רעדו, ליבו הלם במהירות — אבל הוא ידע שהוא חייב להתרחק מהאש.
השכנים, ששמעו את ההתנגשות והצעקות, רצו החוצה. אחד מהם התקשר מיד לכיבוי אש ולמד”א. מקסים החזיק את אחותו חזק, לא נותן לה ליפול.
הכבאים הגיעו במהירות וכיבו את השריפה. האם, מקסים ואניה הובהלו לבית החולים לבדיקה.
למזל כולם, הילדים לא נפגעו קשה — רק כוויות קלות וחבלות. האם הייתה אסירת תודה לבן שלה על האומץ והנחישות הבלתי־רגילים שלו.
הרופאים קראו למקסים “גיבור אמיתי” — ילד שהצליח להציל את חיי אחותו הקטנה למרות הסכנה הנוראית.
מאז, מקסים ואניה הפכו קרובים אף יותר. עבור המשפחה כולה — הוא סמל של כוח ואומץ.
הסיפור הזה מזכיר לכולנו: שגם הקטן ביותר — מסוגל לעשות מעשה גדול, כשבלב יש אהבה ואומץ.
